עמ"נ 5165-07-14 ברהון נ' מדינת ישראל המשרד לקליטת העליה

לפניי ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב-1992. בהחלטה זו נדחה ערר שהגיש המערער על החלטת "ועדת הרשות" הפועלת לפי החוק; החלטה שבה נדחתה בקשה להכיר במנוח – מר בריהון גרבריס ז"ל – כ"הרוג מלכות". אין מחלוקת על כך שהמנוח עסק ב"פעילות ציונית" כמשמעה בחוק. המחלוקת היא בשאלת הקשר הסיבתי בין פעילות ציונית זו של המנוח לבין נסיבות מותו.

רקע רלבנטי והליכים קודמים

הבקשה המקורית הוגשה לוועדת הרשות בידי רעיית המנוח עוד בחודש ינואר 2008. בקשה נוספת הוגשה בחודש מרץ 2011 בידי ילדי המנוח. ועדת הרשות דנה בבקשות אלה ביום 5.2.2012. היא שמעה עדים מטעם המבקשים והחליטה בסופו של יום לדחות את הבקשה. כך, מאחר ולא נמצאה כל הוכחה לכך שהמנוח הומת בידי שלטונות אתיופיה. על החלטה זו הוגש ערר לוועדת הערר. התקיים דיון בערר שבסופו נדחה הערר. צוין בהחלטה שאפשר להניח שהמנוח פעל למען יהודי אתיופיה "בחירוף נפש, חרף היותו לא יהודי" ותוך שפעילות זו "מציבה אותו בשורה אחת עם חסידי אומות העולם". אך הוסף ונקבע, שכדי להכיר באדם כ"הרוג מלכות" לפי החוק, יש להוכיח שמותו נגרם בידי השלטונות תוך הוכחת קשר סיבתי בין ההמתה לבין הפעילות האמורה. אך במקרה זה לא הוכחו כל אלה, ואף לא הוכח שההמתה הייתה בידי שלטונות אתיופיה או בידי ארגון עיון למדינת ישראל. ממילא גם הוועדה לא יכלה לקבוע לשיטתה מידי מי מצא המנוח את מותו.

רעייתו של המנוח הגישה בקשה נוספת לרשות – בתביעה חדשה – וזאת בחודש אוקטובר 2012. "ועדת הרשות" התכנסה לדון בעניין ביום 27.10.2013. היא שמעה את הטענות שבבקשה וכן עדים. אלא שגם בקשה זו נדחתה בסופו של דבר – בהחלטה מיום 1.12.2013. זאת, בקביעה שלא הוצגו לפניה ראיות כדי הנחה מספקת שנסיבות מותו של המנוח היו כתוצאה מהפעילות הציונית. לא הוכחה באופן ישיר סיבת המוות וגורם המוות. גם על החלטה זו הוגש ערר לוועדת הערר; וגם ערר זה נדחה – בהחלטה העומדת במרכז הערעור שלפניי.

החלטת ועדת הערר

בדחיית הערר (בהחלטה מיום 8.6.2014) קבעה תחילה ועדת הערר מספר ממצאים ומסקנות בהליך שלפניה. לפיהם, המנוח נהרג בשנת 1986 סמוך לגבול אתיופיה – סודן. עמו נהרגו עוד חמישה אנשים ובהם מי שהיה נשוי לבתו. מותו ארע בקרב שבו השתתפו כוחות המורדים נגד שלטון הרודן מנגיסטו. המנוח וחתנו היו חלק מכוחות המורדים. עוד נקבע, שבמהלך חייו היה המנוח אחד הפעילים המרכזיים באזור מגוריו ואין מחלוקת על כך שהמנוח תרם תרומה רבה להצלת יהודים אתיופים תוך סיוע לקידום עלייתם לישראל. ועדת הערר המשיכה וקבעה על רקע זה, שנדרש להוכיח "את נסיבות מותו של המנוח – מי המיתו ואם המתתו הייתה מעילה של פעילות ציונית, ולעניינו הסיוע שנתן ליהודי אתיופיה" (סעיף 14 להחלטה).

בהמשך לכך סקרה ועדת הערר בהחלטתה את העדויות השונות שבאו לפני "ועדות הרשות" בשני הדיונים הקודמים שהתקיימו. לאחר סקירה זו, שנשוב אליה ביתר פירוט להלן, קבעה ועדת הערר שעולה באופן ברור מהראיות שהמנוח נמנה עם כוחות המורדים שמרדו בשלטון הרודן מנגיסטו. וכן הוכח שהתנהל קרב בין שלטונות המדינה האתיופית דאז לבין כוחות המורדים, שכתוצאה ממנו נהרגו המנוח ועוד חמישה אנשים. אולם, הוסיפה ועדת הערר וציינה, שלא הוכח ולא ניתן לקבוע שהקרב התנהל תוך שההמתה של המנוח הייתה בגלל פעילותו הציונית של המנוח. ומשום כך גם לא התקיים התנאי הנדרש לפי החוק להכרה במנוח כ"הרוג מלכות". מכאן הערעור לבית משפט זה.