עמ"נ 42632-07-14 בן משה ואח' נ' מזרחי ואח'

1.לבית משפט זה הוגש ההליך שבכותרת שנפתח כערעור מנהלי – וזאת ביום 22.7.14. מושא הערעור הוא מבחן בנושא חופה וקידושין שנערך על ידי הרבנות הראשית שנה לערך קודם להגשת הערעור. בערעור טענות בעניין הבחינה ותוצאותיה. הסעד שהתבקש בערעור כאמור הוא שבית משפט זה יורה למחלקת הבחינות "לאשר לנו ציון עובר".

2.לאחר עיון בערעור ובחומר שצורף לו, ולאחר שניתנה למערערים הזדמנות להתייחס לנדון, מסקנתי היא כי דין הערעור להיות מסולק על הסף בהעדר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בו. המערערים טוענים שמדובר בהחלטה של רשות הפועלת על פי דין. והם מוסיפים וטוענים, שעניינם נופל לגדר "רישוי עסקים" שבית משפט זה יכול לדון בו לפי התוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים תש"ס – 2000. אלא שלא די בעמידה בהגדרת "רשות" לפי סעיף 2 לחוק על מנת לבסס סמכות עניינית של בית משפט זה. כך הדבר, שכן לפי סעיף 5 לחוק מוגדרת הסמכות העניינית לעתירה (בהתאם לתוספת הראשונה – סעיף 5(1)); לערעור (בהתאם לתוספת השנייה – סעיף 5(2)); או לתובענה (בהתאם לתוספת השלישית – סעיף 5(3)). העניין שנטען בו בערעור שלפניי אינו מצוי לא בתוספת הראשונה לחוק ולא בתוספת השנייה לו. הניסיון לכלול את האמור בערעור במסגרת רישוי עסקים – אין בו ממש. מה גם – ומעבר לנדרש – שנושא רישוי עסקים מצוי בתוספת הראשונה לחוק.

3.מטעמים אלה, דין הערעור להיות מסולק על הסף, וכך אני מורה. לא נעלמה מעיני טענת המערערים בשלהי תגובתם שלפיה הם הגישו הליך זה לבית המשפט לאחר שהם קיבלו הדרכה בנדון מן המוקד הטלפוני של בתי המשפט. לבד מהעובדה שעניין זה לא יכול להקים סמכות עניינית נוכח הוראת החוק, הרי שהטענה נטענה באופן כללי בלא פירוט וללא תצהיר, וגם מטעם זה לא מצאתי לה מקום.

4.הערעור נמחק אפוא. אין בכך משום הבעת עמדה לגוף הטענות שנטענו בערעור, או מניעה מן המערערים לפנות בכל הליך שהם זכאים לו לפי הדין וסדרי הדין. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות. האגרה ששולמה, ככל ששולמה, תושב בניכוי הסכום הקבוע בתקנות. עירבון שהופקד יושב למערערים.

המזכירות תשלח פסק-דין זה לב"כ הצדדים, באמצעות הפקסימיליה.

ניתן היום, כ"ח אלול תשע"ד, 23 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.