אבשלומוב ואח' נ' מדינת ישראל

כללי

1. המערערים, בני זוג וקטינה, מבקשים להשיג על החלטת בית הדין לעררים (באר שבע) לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "בית הדין לעררים"), מיום 1.1.2023, במסגרתה נדחה ערר על החלטת המשיבה מיום 6.12.2021 לסרב להסדיר את מעמדה של הקטינה כקטינה נלווית "להליך המדורג" של אמה ובן זוגה.

2. המערער 1 - מר אמיל אבשלומוב, (להלן: "המערער"), הנו אזרח ותושב ישראל, יליד 1983, המערערת 2 - הגב' ליובוב טראסקובסקי (להלן: "המערערת") הנה נתינת אוקראינה, ילידת 1985, המערערת 3 - ביתה של המערערת 2, (להלן: "הקטינה"), הנה נתינת אוקראינה, ילידת 2005.

3. על פי העובדות המפורטות בפסק הדין של בית הדין לעררים מיום 1.1.2023, המערערת נכנסה לישראל לראשונה ביום 22.10.2017 באמצעות רישיון תייר מסוג ב/2. ביום 25.10.2017 הגישה המערערת בקשה פרטנית לקבלת מקלט מדיני בישראל אשר נדחתה על ידי המשיבה ביום 7.11.2017. ביום 14.11.2017 הגישה המערערת בקשה לקבלת מעמד הומניטרי בישראל אשר נדחתה גם היא על ידי המשיבה ביום 4.6.2018. ביום 7.4.2019 הגישו המערערים בקשה להסדרת מעמדה של המערערת בישראל מכוח חייהם המשותפים וביום 13.10.2020 ניתנה החלטת המשיבה המאשרת את הבקשה בכפוף להפקדת ערבות בסך 30,000 ₪ לשם המשך בחינת ההליך המדורג. ביום 21.10.2020 הפקידו המערערים את הערבות וביום 22.10.2020 הונפק למערערת רישיון מסוג ב/1. ביום 12.10.2021 הגיש המערער בקשה לשינוי מצב אישי לאור נישואיו האזרחיים עם המערערת מיום 6.7.2021 וכן הוגשה בקשה להסדרת מעמדה של המערערת מכוח הנישואין וכן בקשה לאשרה עבור הקטינה והסדרת מעמדה כ"קטינה נלווית" בהתאם לנוהל. ביום 12.10.2021 נערך למערערים ראיון בפני המשיב ובמועד זה שודרג רישיונה של המערערת לרישיון מסוג א/5. ביום 22.11.2021 ניתנה החלטת ראש צוות מרשם ומעמד בלשכת המשיבה הדוחה את בקשת העוררים לצירוף הקטינה כקטינה נלווית בהתאם לנוהל, בהיותה מעל גיל 15 והיות ואינה עומדת בתנאי הנוהל בהעדר הוכחה מצד העוררת בדבר חזקה משפטית ובפועל על הקטינה בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה. כנגד החלטה זו הוגש ערר פנימי וביום 13.3.2022 ניתנה החלטה הדוחה את הערר הפנימי. צוין כי ביום 20.3.2022 ביקשו המערערים כניסתה של הקטינה לישראל בהתאם למדיניות הזמנית בתקופת המלחמה באוקראינה וכניסתה לישראל אושרה. ביום 15.3.2022 יצאה המערערת מישראל וביום 21.3.2022 נכנסה חזרה לישראל יחד עם הקטינה. לקטינה ניתן רישיון ביקור מסוג ב/2 למשך 3 חודשים. ביום 24.4.2022 הוגש ערר לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, ערר אשר נדחה כאמור בפסק דין מיום 1.1.2023.

   טענות המערערים

4. נטען כי המערערים הנם בני הזוג מנהלים קשר זוגי מאז שנת 2017. בשנת 2018 פנו בני הזוג ללשכת באר שבע בבקשה לפתיחת תיק "חיים משותפים" ולאחר פרק זמן נוסף בו ניהלו משק בית משותף, הסיקו כי ברצונם להקים משפחה והחליטו בשנת 2019 להינשא זה לזו. אלא, שבחודש פברואר 2020 פרצה מגפת הקורונה אשר בעטיה בוטלו טיסות רבות ומשרדי הממשלה עברו לפעול במתכונת מצומצמת, ומשכך נמנע מהמערערת לקבל "אינטרויזה" ולצאת את הארץ לצורך עריכת הנישואין. נטען כי המערערים ייצאו את הארץ בהזדמנות הראשונה שהדבר התאפשר וביום 6.7.2021 נישאו זו לזה בגיאורגיה.

5. עוד נטען כי המערערת הנה אם חד הורית המכלכלת לבדה את בתה הקטינה ולא נפרדה ממנה טרם עזיבתה לישראל במטרה למצוא מקור פרנסה ולצורך קיומן בכבוד. נטען כי כבר ביום 12.10.2021, שלושה חודשים לאחר נישואי המערערים ורישומם כנשואים במרשם, הגישו בני הזוג בקשה להעברת התיק מ"ידועים בציבור" לנישואין" ולצירוף קטין נלווה.

6. נטען כי מגבלות הקורונה הם שמנעו מבני הזוג לערוך נישואיהם במועד מוקדם יותר ובהתאם לכך להגיש בקשה לצירוף הקטינה לפי "נוהל הנישואים" במועד מוקדם יותר, באופן שהיה מקנה להם זכאות לצרף את הקטינה ללא הוכחת חזקה בפועל אלא בשל גילה של הקטינה אשר בעת הגשת הבקשה (12.10.2021) הייתה בת 16 שנים.

7. המערערים טוענים כי בית הדין לעררים שגה בהחלטתו כי המעררים אינם עומדים בתנאי סעיף 4.ג.ד. לנוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג הנשוי לאזרח ישראלי, מס' 5.2.0008 (להלן: "נוהל הנישואין" או "הנוהל") מכוחו נדרשת הוכחה להימצאות הקטין בחזקת ההורה לפחות שנתיים קודם להגשת הבקשה. נטען כי אילולא מגבלות הקורונה היו המערערים נישאים במועד מוקדם יותר ומגישים בקשתם מוקדם יותר באופן בו לא היו נדרשים להוכיח חזקה בפועל, ועתרו לזקיפת "תקופת הקורונה" - תקופה של כשנה וחצי בה חלו מגבלות משמעותיות - לטובתם.

8. נטען, כי בית הדין יישם באופן שגוי את פסק הדין בעניין עמ"נ 2853-03-18 בראייש ואח' נ' מדינת ישראל (נבו 27.4.18), שם נקבע כי קיים תנאי סף חלופי לחזקה בפועל, לפיו ניתן לבחון בקשה לצירוף קטין נלווה אשר לגביו לא מתקיים תנאי החזקה בפועל, בהוכחת קשר רציף עם הקטין בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה. נטען כי המערערת מעולם לא עזבה את הקטינה והן מקיימות קשר קרוב הדוק ורצוף לאורך כל חייהן.