עמ"נ 28788-02-15 מדינת ישראל נ' A.R.

1.ערעור המדינה על החלטותיו של בית-הדין לביקורת משמורת מימים 13.1.15, 14.1.5 ו – 15.1.15 (כב' הדיין דביר פלג), במסגרתן החליט בית-הדין כי יש מקום לשחרר את המשיבה ממשמורת, גם לאחר שעודכן כי למשיבה ולבתה תואמה טיסה ליום 16.1.15.

רקע

2.המשיבה, נתינת בוליביה, נכנסה ארצה לראשונה ביום 1.9.2011 באשרת תייר ושהתה כחודשיים, כאשר מאז נכנסה פעמים נוספות ולשהות של מספר חודשים.

3.כניסתה האחרונה של המשיבה ברשיון ביקור מסוג ב/2 (תייר) היא מיום 3.7.14, כאשר המשיבה לא יצאה מהארץ בתום התקופה בהתאם לרשיון השהייה שנופק עבורה.

4.המשיבה עוכבה ביום 11.1.15, ולאחר בדיקה הוברר כי היא שוהה עם בתה בארץ באופן בלתי חוקי תוך שציינה שהיא עובדת 4 פעמים בשבוע בנקיון (ללא רשיון). בהמשך עלה, כי היא מתגוררת בדירה יחד עם בתה ועם מר פלוני, אזרח ישראלי משנת 2012 שהגיע ארצה ביום 1.2.12 ומאז לא יצא מהארץ – הוא בעלה הנטען של המשיבה.

יוער, כי לפי נתוני המערערת, מעמדו של מרפלוני נמצא בבדיקה בשל פרטים כוזבים שמסר (בין היתר, טען הוא רווק), ומשכך לא הונפק לו דרכון בארץ.

5.במסגרת שמיעת טענות לפני הממונה על ביקורת הגבולות מסרה המשיבה, כי שהתה ללא רשיון בארץ ועבדה בעבודות נקיון בניגוד לחוק. ציינה, כי לא יצאה עם בתה במועד, שכן לא יכלה להפריד בין הילדה לאביה. עוד מסרה, כי בעלה הגיש בקשה למשרד הפנים לחיים משותפים, אך כשעומתה עם העובדה שלא הוגשה בקשה מעין זו, ציינה שבמשרד הפנים לא יכלו לפתוח בהליך עד שבעלה יסדיר את מעמדו ויקבל תעודת זהות (ראו נספח 1 לכתב הערעור, פרוטוקול שמיעת טענות). כנגד המשיבה הוצאו צווי הרחקה (עליו סירבה לחתום) ומשמורת.

6.ביום 12.1.15 נערך למשיבה ראיון במשמורת, במהלכו ציינה כי יודעת ששהתה בארץ שלא כחוק, אך אינה מעוניינת לחזור לארצה אלא רוצה להישאר ולחיות בישראל ושילדתה תלמד בישראל. המשיבה השתכנעה לצאת מישראל, ביקשה מספר ימים לצורך התארגנות – אך סירבה לחתום על טופס המאפשר הטסתה בהקדם האפשרי לארצה (ראו נספח 4 לכתב הערעור – דו"ח אירוע חריג).

7.בדיון שהתקיים ביום 13.1.15 לפני בית-הדין, ציינה המשיבה שמצבן הבריאותי של בתה ושלה תקין, כי השהייה במתקן קשה, ובכפוף להחלטת בית-הדין היא תטוס אבל מעדיפה להישאר ומבקשת סיוע לצורך כך, שכן אביה של הילדה נמצא בישראל. בית-הדין השתכנע כי קיימים בעניינן טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים שחרורן ממשמורת לפי סעיף 13ו'(א)(3) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952 [להלן: חוק הכניסה] יחד עם שילוב כללי הצדק הטבעי. עוד ציין בית-הדין, כי מקום המשמורת ולו הטוב שבהם, אינו מהווה מקום ראוי לשהייתה של הקטינה. בית-הדין הוסיף, כי לא נעלמה מעיניו העובדה כי המשיבה מסרבת, הלכה למעשה, לשתף פעולה עם הליך הרחקתה למולדתה, אך החליט לבכר את השיקולים ההומניטאריים בעניינה. בית-הדין קבע תנאים לשחרור תוך שציין, שהמשיבה תסדיר את מעמדה ואת מעמד בתה הקטינה עד ליום שני, 13.4.15, ובמידה ולא יעלה הדבר בידה, תעזוב את תחומי ישראל באופן מיידי.

על החלטה זו, שהיא אחת מההחלטות נושא הערעור, ניתן עיכוב ביצוע עד ליום 15.1.15.