עמ"נ 13818-06-15

ערעור מנהלי על החלטת בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "בית הדין" או "בית הדין לעררים") מיום 25.5.15 הדוחה את בקשת מערערים 2-4 להסדרת רישיון ישיבה בישראל.

הרקע לערעור

1.מערערת 1 (להלן: "המערערת"), ילידת 10.2.65, הינה תושבת ישראל ובעלת רישיון לישיבת קבע בה. המערערת נשואה משנת 1986 לתושב בית לחם. למערערת ולבן זוגה 6 ילדים, ביניהם: מערער 2, יליד 15.8.88; מערערת 3, ילידת 6.3.92; מערער 4, יליד 2.4.94. לבני הזוג נולדו כאמור עוד 3 ילדים - אנואר יליד 23.12.86, מוסטפא יליד 10.5.96, ועביר יליד 4.3.03. כל הילדים נולדו באזור.

2.ביום 1.12.04 התקבלה אצל המשיב פנייתה הראשונה של המערערת מיום 20.11.04 לרישום ילדיה במרשם האוכלוסין בישראל. לאחר שהובהר כי ילדי המערערת הינם ילידי האזור, נקבע לה ביום 13.9.05 מועד להגשת בקשה לאיחוד משפחות עבור ילדיה ביום 8.11.05. ואכן, ביום 8.11.05 הגישה המערערת בקשה לאיחוד משפחות עבור ארבעת ילדיה, ביניהם מערערים 3-4 (אם כי בבקשה שמולאה על ידי המערערת בכתב יד, שמו של מערער 2 אינו מופיע) (להלן: "הבקשה הראשונה"). לבקשתה צירפה המערערת תצהיר לפיו היא מתגוררת בבית אביה בצור באהר מחודש יוני 2003. בין לבין, הגישה המערערת גם בקשה לאיחוד משפחות עבור בעלה. ביום 17.8.06 ניתנה החלטת המשיב המסרבת לבקשת המערערת אשר לא הוכיחה "מרכז חיים" בישראל, זאת לאחר שהתברר למשיב כי במסגרת חקירה של המוסד לביטוח לאומי נמצא כי המערערת מסרה את כתובת הוריה בצור באהר ככתובת פיקטיבית, כאשר בפועל היא התגוררה בבית בעלה בבית לחם. ביום 2.9.08 הגישה המערערת בקשה חדשה לאיחוד משפחות עבור המערערים 3 ו-4 (אם כי בבקשה שמולאה על ידי המערערת בכתב יד, שמה של מערערת 3 אינו מופיע), אשר מלאו להם באותה שעה 14 שנה, ועבור ילדיה מוסטפא ועביר (להלן: "הבקשה השנייה"). לאחר שהתקבל מידע מהמוסד לביטוח לאומי לפיו המערערת עברה להתגורר בצור באהר החל מחודש ספטמבר 2006, ניתנה ביום 16.9.09 החלטת המשיב לאשר את אותה הבקשה, לפיה מערערים 3 ו-4 קיבלו ביום 13.10.09 היתר שהייה של מפקדת התיאום והקישור (להלן: "היתר מת"ק"), אשר הוארך מאז מעת לעת. במקביל, הילדים מוסטפא ועביר נרשמו ביום 14.10.09 במרשם האוכלוסין במעמד ארעי מסוג א/5 לשנתיים.

3.ביום 26.3.15 פנתה המערערת למשיב ב"בקשה לעיון מחדש" בבקשה לרישום מערערים 2-4 במרשם האוכלוסין. ברם, ביום 26.4.15 נדחתה בקשה זו על ידי המשיב, בטענה כי בעת הגשת הבקשה ביום 2.9.08 מלאו למערערים 3 ו-4 זה מכבר 14 שנה, ולמערער 2 מלאו 18 שנה והוא אף לא נכלל כלל בבקשה המקורית. לפיכך, ביום 21.5.15 הוגש ערר לבית הדין על החלטת הדחייה, אשר דחה בהחלטתו מיום 25.5.15 את הערר מחמת העדר עילה וכן בשל השיהוי שנקטו המערערים בפנייתם למשיב בחלוף למעלה משש שנים מיום שניתנה ההחלטה בעניינם. בית הדין קבע כי המערערים לא עמדו בתנאי הדורש "מרכז חיים" בישראל למשך שנתיים קודם להגשת הבקשה הראשונה, על כן בדין נדחתה בקשה זו, בעוד שבקשתם השנייה הוגשה עת מלאו 14 שנה למערערים 3 ו-4. המערערת אף לא ביססה כל תשתית עובדתית המוכיחה קיומו של "מרכז חיים" בישראל עובר להגשת הבקשה הראשונה, ועל כן אין בסיס לטענתה כי יש להתייחס לבקשתם השנייה של מערערים 3 ו-4 כאילו הוגשה עוד טרם מלאו להם 14 שנה. ועוד, מערערים 3 ו-4 השתהו במשך שנים - החל משנת 2009 ועד שפנו ב"בקשה לעיון מחודש" שהוגשה רק ביום 26.3.15 - באופן המצדיק את דחיית הערר. באשר למערער 2, הרי שכלל לא הובהר האם הוגשה בקשה לגביו ומכל מקום אף מערער זה נקט בשיהוי ניכר. על דחיית הערר הוגש הערעור שבפני.

טענות הצדדים בקצרה

4.לטענת המערערים, הואיל והפניה הראשונה להסדרת מעמדתם נעשתה עוד בשנת 2004, עוד טרם מלאו 14 שנה למערערים 3 ו-4, לא ניתן לשלול מהם את האפשרות לקבל מעמד של תושבי קבע בישראל, אך בשל העובדה שכעת הם בגירים. באשר לטענה כי באותה עת שהוגשה הבקשה הראשונה הם לא עמדו בדרישה של "מרכז חיים" למשך שנתיים, הרי שטעה בית הדין כאשר קבע כי נדרשת הוכחת הדרישה של "מרכז חיים" למשך שנתיים באופן רטרואקטיבי. הדרישה להוכחת "מרכז חיים" במשך שנתיים נקבעה על ידי המשיב רק לאחר שהוגשה הבקשה הראשונה, ואם בכלל חלה על המערערים, זאת אך בשל מחדלי המשיב אשר השתהה במתן מענה לבקשתם באופן בלתי סביר. מכאן, לטענת המערערים, אין לעמוד באופן דווקני על הדרישה של שנתיים "מרכז חיים". זאת על אחת כמה וכמה שעה שהדרישה לשנתיים "מרכז חיים" לא פורסמה כנדרש בנהלי המשיב. בנוסף, אין מקום לשלילת מעמדם של המערערים מטעמים שאינם קשורים לטעמים ביטחוניים, לרבות הטעם הנוגע לאי הוכחת "מרכז חיים" בישראל במשך שנתיים קודם הפנייה הראשונה למשיב.

5.לבסוף טענו המערערים כי הם אינם מנועים מלהגיש בקשה לעיון מחדש או ערר. עיקרון סופיות הדיון אינו חל לגבי החלטה מנהלית כשם שהוא חל באשר להחלטה שיפוטית, ועל כן אין לטעון כי בקשתם לעיון מחדש לוקה בשיהוי.

6.מנגד, המשיב סמך ידיו על החלטת בית הדין. המשיב הוסיף כי התנהגות המערערת עולה כדי חוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב המצדיקה אף היא דחיית הערעור על הסף, שכן נמצא כי בעת שהוגשה הבקשה הראשונה, המערערת ביקשה להסתמך על מסמכים כוזבים. המשיב חזר על כך שפניית המערערים לוקה בשיהוי של כשש שנים, המצדיק אף את דחיית הערעור על הסף. לגופו של עניין, המערערים לא עמדו בדרישה של "מרכז חיים" כלשהו בישראל בעת שהוגשה הבקשה הראשונה, שכן התברר כי בקשתם הוגשה בהתבסס על מסמכים כוזבים כאמור. לכל היותר, לאור העובדה שמלאו 14 שנה למערערים 3 ו-4 בעת מועד הגשת הבקשה השנייה, הרי שאפשר ליתן להם היתר שהייה בישראל ולא יותר מכך.

דיון והכרעה

7.בקשת המערערים נסובה בעיקרה על הוראות סעיף 3א לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: "הוראת השעה"), הקובע, החל ממועד תחולת תיקון מס' 1 להוראת השעה, כי: