עמ"י 17859-05-15 סדיקה נ' מדינת ישראל

1.לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ג' סקפא-שפירא), בתיק מ"י 9309-05-15, מיום 6.5.15, לפיה הורה בית המשפט על שחרור העורר בתנאים של מעצר בית עד ליום 8.5.15, הרחקה מהר הבית, שעריו ומבואותיו עד ליום 6.9.15, וחתימה על ערבות עצמית וערבויות צד ג'.

2.הערר הוגש כנגד ההחלטה להרחיק את העורר מהר הבית.

3.במסגרת הערר נטען, כי מדובר בעורר צעיר, בן 18.5, ללא עבר פלילי, אשר נעצר ביום 5.5.15 בחשד לביצוע עבירות של פגיעה ברגשי דת על ידי פרסום וכן התנהגות העלולה להפר את שלום הציבור. העורר הובא לבית המשפט ביום 6.5.15 ובמסגרת הדיון ביקשה המשיבה להאריך את מעצרו למשך 24 שעות. בית המשפט דחה את הבקשה והורה על שחרור העורר בתנאים שפורטו לעיל.

4.מהמסמכים שהוגשו לעיוני עולה, כי העורר נחקר במשטרת ישראל ביום 5.5.15 בשעות הלילה, ולאחר מכן הורה קצין החקירות על שחרור העורר בתנאים מגבילים של מעצר בית מלא והרחקה למשך 180 יום מהעיר העתיקה. העורר סירב לחתום על תנאי השחרור ועל כן הובא למחרת היום לדיון בפני בית המשפט.

5.בית המשפט בהחלטתו קבע, כי החשד שעלה כנגד העורר הוא פרסום שפרסם העורר ברשת חברתית, בעמוד שלו (פייסבוק), ובו נאמר כי בל"ג בעומר העורר ידליק מדורה בדרכו שלו, יעלה להר הבית ויבעיר את המזרח התיכון בלהבות. פרסום זה זכה לתגובות רבות והעורר עצמו הגיב לתגובות וציין כי הוא "אדם נפיץ" ו"פרובוקטור". בית המשפט אשר בחן את חומר הראיות קבע, כי העורר עצמו הודה בפרסום, אך טען כי מדובר בהומור.

6.אומר מייד, כי מלים כאלה המפורסמות באתר פייסבוק, להן חשופים אנשים נוספים כפי שאכן אירע בפועל, יש בהן מידה רבה של מסוכנות ולא ניתן ללמוד מעצם תוכן הפרסום כי מדובר אך ורק בהומור.

7.בית המשפט הוסיף וקבע כי פרשנות תכליתית של החוק מחייבת התייחסות למרחב הקיברנטי. כך גם לעמוד אישי ברשת חברתית כאל מקום ציבורי כמשמעותו בסעיף 216 לחוק העונשין, העוסק בעבירה בה נחשד העורר. בית המשפט גם בחן את פלטי הפרסומים של העורר ברשת החברתית, מהם עלה כי לעורר חברים רבים וקהל רב נחשף להתבטאויותיו. בית המשפט סבר כי בהתבטאויות אלה קיים יסוד שעלול להוביל לאלימות, זאת נוכח המצב הרגיש והנפיץ השורר היום בהר הבית.

8.לאחר שבחנתי את הדברים, סבורני כי אין מקום להתערב במסקנת בית המשפט שאכן פרסומיו של העורר נעשו ברשת חברתית לה נחשפים אנשים רבים, ועל כן יש להתייחס לפרסומים אלה ככאלה שנעשו במקום ציבורי. יתר על כן, כידוע גם אם אדם מפרסם פרסום בדף האישי שלו בפייסבוק, הרי שפרסום זה, באמצעות אותם אלה שהם חבריו לאתר, יכול להמשיך ולגלוש לאתרים אחרים ולדפים אחרים של משתמשים אחרים ולהתפרס ברשת, וכל מי שמשתמש באתר החברתי של פייסבוק יודע זאת, ומכאן שאין לקבל את טענת העורר כי אין מדובר במקום ציבורי. על כן, אוסיף ואדגיש, כי מרגע שהעורר פרסם את הדברים בדף האישי שלו בפייסבוק והיה מודע לכך שאנשים רבים נוספים יהיו חשופים לפרסום זה ויוכלו בנקל להעבירו הלאה, הרי למעשה לא הייתה לו כל שליטה על עניין זה, ולכן יש לראות באותו פרסום ככזה שנעשה במקום ציבורי.

9.עוד קבע בית המשפט, כי חומר הראיות מקים חשד סביר לכל הפחות לעבירה של התנהגות העלולה להפר את שלום הציבור. סבורני, כי בית משפט השלום צדק כאשר קבע דברים אלה, שכן קריאות מסוג זה המופנות לכלל הציבור אכן יכולות להפר את שלום הציבור, במיוחד לאור תוכן הפרסום ועל רקע המצב הנפיץ באזור הר הבית.