עמ"א 67184-02-19 מדינת ישראל נ' אליעזר

בפניי בקשה למתן צו הריסה ללא הליך פלילי לפי סעיף 239(א)(4) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ו/או חוק התכנון והבניה).

הבקשה וטענות הצדדים

בחודש פברואר 2019 הוגשה בקשה על ידי המבקשת למתן צו הריסה בלא הליך פלילי לפי סעיף 239(א) לחוק התכנון והבניה, למבנה בשטח של כ-240 מ"ר הבנוי מאבן לקט מקומית, עץ ופחים, המצוי בחלקה 13, גוש 13921 ביער הבעל שם טוב הסמוך לצפת, נ.צ. 245445/765148, (להלן: "המבנה" או "העבודה האסורה"). המבנה בנוי על קרקע חקלאית מוכרזת, בייעוד קרקע יער נטע אדם קיים (להלן: "המקרקעין"). עוד נטען כי מדובר בקרקע חקלאית מוכרזת לפי התוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה, ובתור כזו היא בעלת חשיבות תכנונית גבוהה במיוחד מעצם טיבה וישנו עניין ציבורי מיוחד במתן הצו.

נטען כי המבנה הוקם ללא היתר כדין מאת הועדה לתכנון ובניה "מרום הגליל" ובניגוד להוראות התכניות החלות על המקרקעין ובסטייה מהן.

עוד צוין בבקשה כי המבנה אינו בשימוש והיה קיים עוד בשנת 2012 כך שחלפה תקופת ההתיישנות ואין היתכנות להגשת כתב אישום כנגד המשיב אשר רכש את הזכויות במקרקעין עליהם מצוי המבנה בשנת 2014.

לטענת המבקשת, מאחר והמבנה אינו בשימוש מונע הדבר מן המבקשת מלהגיש כתב אישום בגין עבירת השימוש. , ובנסיבות, אי מתן הצו יותיר את תוצאות המעשה האסור על כנן, יגרום לפגיעה קשה בסדר הציבורי ובאין יכולת להביא את העבריין לדין יוותרו פירות המעשה האסור בשטח.

לעניין האינטרס הציבורי המיוחד, הפנה ב"כ המבקשת לע"פ 3490/97 אליהו יצחק נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה כפר-סבא (מיום 03.02.98),(להלן: "ענין יצחק"), בו מנה בית המשפט העליון רשימה לא ממצה של שיקולים ציבוריים שעל בית המשפט לשקול טרם מתן צו כאמור. עוד נטען כי בפסיקה מאוחרת הורחבו השיקולים הציבוריים על ידי בית המשפט ונפסק כי לעיתים השיקולים התומכים במתן צו ההריסה עולים בבירור מנסיבות המקרה והנטל המוטל על המדינה הוא נטל קל מאוד.

לסיכום טען ב"כ המבקשת כי מתקיימים שלושת התנאים המנויים בסעיף 239 לחוק ומשכך יש להיעתר לבקשה.

המשיב התנגד למתן הצו המבוקש וטען כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה לעניין סעיף 239 לחוק.

ובתגובתו אישר כי הוא הבעלים של המקרקעין, וכי אומנם הבעלות משותפת במושע, בפועל חולקו השטחים לפני שנים רבות.