עמ"א 63706-06-15 מדינת ישראל נ' עלי ואח'

כללי:

בפני בקשה לפי סעיף 108 לחסד"פ, לפיה מבקשת ההגנה לקבל רשימת תיקים, העתקי כתבי אישום ופרוטוקולים בתיקים בהם הוגשו כתבי אישום ו/או המשיכו בניהול ההליך נגד נאשם אשר קיבל היתר בנייה, וזאת במהלך 5 השנים האחרונות.

הצדדים הגישו בקשות דומות בתאריכים 20.10.16 ו- 10.11.16, לקבלת החומרים הנ"ל וזאת בהתאם לסעיף 74 לחסד"פ. בקשות אלו נדחו על ידי בית המשפט בהחלטות שניתנו בתאריכים 8.11.16 ו- 10.11.16 וזאת לאחר שלא נמצא כי הנאשמים העמידו בפני בית המשפט תשתית עובדתית ראשונית שיש בה כדי לבסס חשד לטענתם לאכיפה בררנית בהעמדה לדין של הנאשמים. על החלטות אלו, הגישה ההגנה ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר קבע ביום 21.11.16, כי הדיון יוחזר לבית משפט קמא לצורך קיום דיון בבקשות, כאשר ציין בית המשפט המחוזי (כב' השופט י.ליפשיץ) כי אין בהחלטה זו משום התייחסות ל"אופן הדיוני שבו יש לדון בבקשה – האם לפי סעיף 74 או 109 לחסד"פ, הגם שציינתי בפני הצדדים, שעל פני הדברים, מדובר בבקשה שצריכה לידון לפי סעיף 108 לחסד"פ".

בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, נקבע דיון בבקשות ליום 11.12.16 במהלכו ביקשו הצדדים כי בקשותיהם ידונו בהתאם לסעיף 108 לחסד"פ וכי הדיון בבקשותיהם, לגופו של עניין, יידחה במספר ימים. בהמשך לאמור, דיון לגופו של עניין בבקשות ההגנה לפי סעיף 108 לחסד"פ התקיים ביום 25.12.16.

טענות הצדדים:

ב"כ המבקשים טענו כי מדובר בחומר חקירה רלוונטי הואיל והחומר המבוקש מהווה בסיס להנחת תשתית עובדתית מתאימה לבית המשפט, לטענתם העתידית של המבקשים להגנה מן הצדק בשל טענת אכיפה בררנית. עוד טענו המבקשים, כי על פי חומר חקירה המצוי בידיהם, כל המתלוננים בתיק זה עושים שימוש שלא כדין במבנים עסקיים רחבי היקף של מאות מטרים מרובעים ללא היתרי בניה ואילו נגדם לא נקטה המאשימה באף הליך. עוד נטען, כי כתב האישום שהוגש נגד הנאשמים, בגין עבירת שימוש במבנה בסטייה מהיתר ומתוכנית וכן שימוש במקרקעין ללא היתר בניה הוגש בהתאם להנחיות פרקליטות המדינה מיום 2.1.2011 (ראה נספח ת/1 לנספחי בקשת הנאשמות 2-3), וכי על פי ההנחיה לא יוגש כתב אישום בגין עבירת שימוש לגבי בניה של כדין שהתיישנה ולא טופלה במועד, אלא באישור פרקליטות המדינה, המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין וכי זאת האחרונה שוקלת שיקולים שונים בהעמדה לדין, ביניהם, היקף הבניה וסוגה, מידת הפגיעה התכנונית, מידת הפגיעה בסביבה, חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה ומשך תקופת השימוש. כמו כן, נטען כי כתב האישום לא הוגש על ידי המועצה המקומית, אלא על ידי המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בעצמה, ומשכך שיקולי הגשת כתב האישום לא נבחנו על ידי גורם אובייקטיבי אחר וכן נטען כי אותם השיקולים אשר היו צריכים להישקל, לא נשקלו כראוי.

מנגד, טוענת המאשימה, כי אין בקבלת היתר בדיעבד כדי לאיין את עצם ביצוע העבירה הפלילית. הסדרה בדיעבד של בנייה או שימוש אשר בוצעו ללא היתר או בסטייה מהיתר אינה מכשירה במישור העונשי את העבירות שבוצעו זה מכבר. עוד הפנתה המאשימה להנחיות היועמ"ש מס' 8.1150, להן כפופים כלל תובעי התכנון והבניה בארץ, שאף לפיהן אין בעצם קבלת היתר בדיעבד בכדי למנוע הגשת כתב אישום או להוות עילה לביטול כתב אישום או לעיכוב ההליכים. המאשימה הבהירה כי נפקות קבלת היתר בדיעבד, לאחר הגשת כתב אישום, אינה מצויה בענישה הפלילית המוטלת על מבצע העבירה בביטול כתב אישום או אף בחומרת הענישה הפלילית המוטלת על מי שמורשע, אלא מוצאת ביטוי בשאלת הפעלת שיקול הדעת של בית המשפט, לאחר הרשעת הנאשם, במתן צווים שיפוטיים שונים כנגד המורשע. עוד נטען כי קיים חריג אחד לעניין השפעת היתר בדיעבד והוא לעניין הטלת קנס נוסף בגין המשך השימוש במבנים עד לגזר הדין, היינו כי לא ניתן יהיה להטיל על אותו אדם קנס נוסף בגין המשך השימוש אלא עד לקבלת ההיתר. עוד הוסיפה המאשימה לעניין אישור להגשת כתב אישום על ידי המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין, כי בענייננו, מקום בו השימוש המבוצע בפועל סותר תכנית, אין צורך בקבלת אישור להגשת כתב אישום ואותה הנחייה אינה חלה. לשאלת בית המשפט, מדוע מתנגדת המאשימה להמצאת המידע, אשר על פי טיבו, ישקף את השיקולים הנדרשים בהגשת כתב

אישום בנסיבות דומות או חזרה ממנו, השיבה המאשימה כי הוצאת כל כתבי האישום במקרים בהם חזרו מכתב האישום אינה בקשה סבירה. יתרה מכך, הוסיפה המאשימה, כי דווקא במקרה דנן, כאשר מדובר בנאשם שהינו עורך דין, אשר שימש כתובע בהסמכת היועץ המשפטי וכן כיועץ משפטי בוועדה מקומית, מדובר בקבוצת ייחוס בפני עצמה, ואשר למקרים של חזרה מכתבי אישום שהוגשו נגד נאשמים מקבוצת ייחוס זו, עד היום לא היו תיקים כאלה.

דיון והכרעה:

הבקשות שבפני הוגשו בהתאם לסעיף 108 לחסד"פ. סעיף זה הינו המסלול אותו התווה לאחרונה בית המשפט העליון בעע"מ 2668/15 מדינת ישראל נגד פרופ' וייס (להלן: פרשת וייס), שם נקבע כי כאשר החומר אותו מבקשת ההגנה לקבל מיועד לביסוסה של טענת הגנה מן הצדק, המסלול המתאים לבקשת מצוי בסעיף 108 לחסד"פ.

סעיף 108 לחסד"פ קובע בזו הלשון: