עמ"א 49966-09-11 ועדה מקומית לתכנון מרום הגליל נ' קליין ואח'

1.בפני בקשה לבטל את כתב האישום בתיק זה מחמת הגנה מן הצדק. כתב האישום מייחס לנאשמים שימוש ב-10 מבני אירוח ללא היתר בניה ובניגוד להוראות תכנית בנין העיר החלה על המקרקעין.

2.הנאשמים טוענים כי "בהסתמך על המציאות בפועל, חומר החקירה והמסמכים נשוא חומר החקירה ומחמת אי גילוי או אובדן של חומר חקירה החיוני להגנת הנאשמים, ניתן לקבוע כי לנאשמים לא בוצע כל חקירה, לא נגבתה מהם כל עדות, לא נתבקשו לתת כל הסבר לעבירות נשוא כתב האישום, אין תיעוד לכך שהזימונים הומצאו לנאשמים, אין תיעוד לביצוע החקירה, אין תיעוד למתן העדות במועדים שנקבעו, אין תיעוד להחלטת הוועדה בעניינם של הנאשמים...".

3.כפי שטענה המאשימה בתגובתה, מאחר ומדובר בענייננו בעוון - אין חובת שימוע (ראו סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד-1982). ככל שמדובר בחקירת הנאשמים: תכליתה של חקירה פלילית היא איתור ראיות לביסוס יסודותיה של עבירה פלילית, ותכלית זו כשלעצמה אינה תמיד מחייבת חקירת הנאשם. אניח לטובת הדיון שחובה ליתן הזדמנות לחשוד להתייחס לחשדות במסגרת החקירה כנחקר (ודוק: אף ב-ע"פ (מחוזי חי') 3703/03 מדינת ישראל נ' אגבאריה (11.3.2014) אליו הפנה הסנגור בענין חובה לחקור את החשוד, נקבע כי "משזומן החשוד לחקירה ולא הופיע, יש לראות בו כמי שויתר על זכות הטיעון". בענייננו מצביעה המאשימה בתגובתה על אישור משלוח זימון למתן עדות לנאשמים בדואר רשום (נספח ב' לתגובה). לטענת המאשימה, מאחר והאישור מתייחס למשלוחי דואר רשום למספר נאשמים , אישור המשלוח בדואר רשום לא היה בתיקם של הנאשמים דנן. ייתכן ובכך מתייתרת הטענה בענין אי מתן הזדמנות לנאשמים לתת עדות בטרם הגשת כתב אישום. כפי טענה המאשימה, הנאשמים טענו כי לא עולה מהמסמכים שהיו בפניהם עד כה כי זומנו; הם נמנעו מלטעון פוזיטיבית כי לא זומנו. אם זומנו ולא התייצבו, הדבר מהווה ויתור על זכות הטיעון (ממילא לא נפל פגם באי-חקירת טענות שהעלה חשוד). אם אישור המשלוח אליו הצביעה המאשימה אינה מייתרת את הטענה ויטענו הנאשמים כי הם לא קיבלו זימון זה, הרי ממילא מדובר בטענה עובדתית, וניתן יהיה לברר אותה במסגרת הדיון בתיק (ראו לענין זה עמ"ק (מקומיים ת"א) 9493/07 מדינת ישראל נ' טי.טי.וי הפקות בע"מ (26.12.2007), אליו הפנה הסנגור).

4.הנאשמים טענו גם לאכיפה בררנית. ככלל, על מנת שיבוטל כתב אישום מפאת אכיפה בררנית, על הנאשם להראות כי הועמד לדין משיקולים זרים. לא די באכיפה חלקית או אף באכיפה מדגמית (ראו בג"ץ 6396/96 זקין ואח' נ' ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 304 (1999)). הנאשמים טענו כי העובדה שמעמידים אותם לדין לאחר שבמשך שנים נמנעה המאשימה מלהגיש כתבי אישום נגד כלל תושבי מושב מירון המצויים באותה "בעיה" בדיוק מצביעה על אכיפה בררנית. אולם, הם נמנעו מלטעון (וממילא לא הוכיחו) כי המאשימה מעמידה כדין כיום רק אותם (לא כל שכן מעמידה כדין רק אותם משיקולים זרים). בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי לטענת המאשימה, נכון לרגע זה קיימים 24 מבנים של תושבים ביישוב המצויים בשלבים שונים של הכנת כתבי אישום (פס' 4(א) לתגובה).

5. עוד טוענים הנאשמים כי אי-העמדתם לדין במשך שנים מהווה "הסכמה שבשתיקה"; אך על הטוען להבטחה שלטונית להוכיח, בין היתר, כי נותן ההבטחה התכוון ליתן להבטחה תוקף משפטי מחייב. הנאשמים כלל לא הצביעו על הגורם המוסמך אשר הסכים בשתיקה לטענתם, וממילא לא הוכיחו כי הוא הסכים (בשתיקה או בכלל), ואם הסכים, שהתכוון ליתן להסכמה כזו תוקף משפטי מחייב. עוד טוענים הנאשמים כי גביית ארנונה בגין המבנים מושא כתב האישום מהווה הסכמה או הבטחה, אך טענה זו נדחתה בפסיקה (ע"פ (ת"א) 315/97 עו"ד קינדרמן נ' מדינת ישראל, פס' 6 (10.9.1997); בקשת רשות לערער נדחתה ב-רע"פ 6162/97 קינדרמן עו"ד נ' מדינת ישראל (2.12.1997); ראו גם ע"פ (חי) 2079/02 חלבי נ' מדינת ישראל, פס' 8 לפסק דינו של כבוד השופט ש' ברלינר (9.5.2002)).

6.הבקשה לביטול כתב האישום – נדחית.

ניתנה היום, י"ז חשוון תשע"ה, 10 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.