עליה נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.בפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים לפי חוק נפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970, מיום 24/6/12 ("הוועדה"). בהחלטתה קבעה הוועדה כי לא חלה החמרה במצבה של המערערת ("ההחלטה").

2.טענת הערעור העיקרית היא שהוועדה טעתה עת אימצה את חוות דעתו של היועץ בתחום העיניים, במיוחד לאור העובדה שחוות דעתו אינה מנומקת דייה וקביעתו אינה חד משמעית. המערערת הוסיפה וטענה כי טעתה הוועדה בהתייחסותה למכתבו של ד"ר זילברשטיין בכל הנוגע לקשר הסיבתי בין בעיית לחץ הדם לבין מצבה הנפשי של המערערת. לסיום נטען כי הוועדה התעלמה מתיעוד רפואי שהונח בפניה, כגון בדיקת פסיכיאטר מיום 14/9/11 ומכתב עובדת סוציאלית מיום 25/10/11.

3.לטענת המשיב, החלטת הוועדה מנומקת ומפורטת, ולא נפל בה פגם משפטי.

4.לבית הדין הסמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה (סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).

5.לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל.

6.ביום 24/6/12 התכנסה הוועדה, בהרכב מומחה לאורטופדיה, מומחה לנוירולוגיה ומומחה לפסיכיאטריה, הקשיבה לתלונות המערערת ועיינה בחומר הרפואי שעמד בפניה, לרבות חוות דעת יועץ בתחום העיניים, פרופ' פרידמן מיום 13/5/12. הוועדה תיארה בפירוט רב את דברי המערערת, לפיהם עקב הפגיעה בראייה היא אינה יוצאת מהבית, לא קוראת ומפחדת לנהוג. הוועדה ערכה למערערת בדיקה נוירולוגית ופירטה את ממצאיה: משתפת פעולה, עונה לשאלות לעניין, מתמצאת בכל המובנים, קשב וריכוז מעט ירודים, זיכרון שמור, חשיבה מאורגנת, שיפוט ותובנה שמורים, אפקט תואם מעט מתוח. לדעת הוועדה, בעת שתיארה המערערת את אירועי נפילת הטילים, לא נצפו סימנים מוגברים לאי שקט פסיכומוטורי ולהתרגשות. הוועדה הוסיפה וקבעה, כי אין סימנים להפרעה פסיכוטית ולדיכאון מג'ורי. באבחנה הרפואית ציינה הוועדה "תסמונת פוסט טראומתית עם ביטויים חרדתיים".

הוועדה סיכמה וקבעה כי לדעתה אין החמרת מצב הקשורה לאירוע שהוכר. הוועדה קיבלה את חוות דעתו של ד"ר פרידמן שקבע שאין קשר בין אובדן ראייתה של המערערת לבין האירוע הנדון. לאור האמור קבעה הוועדה שלא חלה החמרה במצבה של המערערת.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

7.אקדים ואומר, כי דין הטענה שהוועדה התעלמה מתיעוד רפואי שהונח בפניה – להידחות. הן מכתב העובדת הסוציאלית מיום 25/10/11, והן המכתב הרפואי של הפסיכיאטר ד"ר גולדין, מיום 4/9/11, אוזכרו בין המסמכים שעמדו בפני הוועדה, כעולה מסעיף 18 לפרוטוקול. בהקשר זה יוזכר כי הרישום בפרוטוקול אינו דווקני ואינו מחייב רישום כל הדברים אשר נאמרו ונעשו, אולם מחייב רישום עיקרי הדברים. במקרה שבפנינו הפרוטוקול ברור וניתן ללמוד ממנו, כי הוועדה עיינה בחומר הרפואי שהונח בפניה, והיא נתנה דעתה גם למכתבה של העובדת הסוציאלית מבית חולים רמב"ם וגם למכתב הפסיכיאטר המטפל ד"ר גולדין. המערערת ממילא לא הצביעה על ממצא מהותי העולה מאותם מסמכים רפואיים שהוועדה התעלמה ממנו. לפיכך, טענת ערעור זו נדחית.

8.אשר לפגיעה בתחום העיניים: הוועדה, כאמור, אימצה את חוות דעת היועץ בתחום העיניים, פרופ' פרידמן, מיום 13/5/12. הרופא היועץ לוועדה הקשיב למערערת, אשר התלוננה שאינה רואה בעין שמאל, ופירט את ממצאי בדיקתו. פרופ' פרדימן סיכם וקבע כי אובדן הראייה בעין שמאל קשור, קרוב לוודאי, ליתר לחץ דם, ואינו קשור לאירוע הנדון, ולכן אין נכות מבחינת העיניים.

משחוות דעת היועץ בתחום העיניים נסמכת על מצבה הרפואי של המערערת, והוא מנמק את מסקנתו באופן ברור, ברורה החלטת הוועדה מדוע יש לאמץ את המלצת היועץ פרופ' פרידמן. מכאן שלא מצאתי שנפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה שלא נותרה נכות בתחום העיניים.

9.אשר לטענה שהוועדה טעתה בהתייחסותה למכתבו הרפואי של הפסיכיאטר ד"ר זילברשטיין: עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי הוועדה התייחסה למכתבו של הפסיכיאטר ד"ר זילברשטיין מיום 20/6/12, בו צוין שהמערערת סובלת מיתר לחץ דם ואיבוד ראייה בעין שמאל. לדעת הוועדה ד"ר זילברשטיין אינו מדגיש את ההשלכות הנפשיות הקשורות לפגיעות אלה. עיון במכתבו של ד"ר זילברשטיין מעלה, כי לא צוין במפורש קיומו של קשר סיבתי בין ההחמרה הנטענת במצבה הנפשי לבין יתר לחץ דם, אלא קיומו של קשר כרונולוגי בלבד. וכך נכתב:

"באוגוסט 2011, חלה החמרה פתאומית במצבה הנפשי, על רקע המצב הביטחוני באזור עזה. שוב חזרו הסימנים הפוסט-טראומתיים. ... באותה תקופה החלה לראשונה לסבול מיתר לחץ דם, החלה טיפול תרופתי, על רקע לחץ הדם סבלה מ- cilliary artery occlusion ואיבדה את ראייתה בעין שמאל. אושפזה ועברה טיפולים ללא הצלחה".

10.לטענת המערערת, מן הדברים האמורים אפשר להבין כי ד"ר זילברשטיין קשר בין מצבה הנפשי של המערערת, וההחמרה שחלה בחודש 8/11, לבין העלייה בלחץ הדם ואובדן הראייה בעין שמאל. המערערת טענה בהקשר זה, כי היה הוועדה לשקול היוועצות עם יועץ פנימאי, כדי לבחון את בעיית לחץ הדם ממנה המערערת סובלת, בעיקר נוכח קביעתו של פרופ' פרידמן שהשתמש במונח "קרוב לוודאי", כך שתיתכן גם אפשרות לקשר בין מצבה הנפשי של המערערת לבין אובדן הראייה בעין שמאל.

11.בהחלטתה קבעה הוועדה שייתכן ויש החמרה במצבה הנפשי של המערערת בשל אובדן הראייה. כמו כן, ציינה הוועדה שבמכתבו ד"ר זילברשטיין אינו קושר בין המצב הנפשי בעקבות אירוע האיבה שהוכר לבין בעיית יתר לחץ דם שהובילה לאותה פגיעה בראייה. יחד עם זאת, החלטת הוועדה משאירה מקום לספק אם אכן המערערת סובלת מיתר לחץ דם, והאם פגיעה זו, ככל שקיימת, קשורה להחמרה במצבה בעקבות האירוע שהוכר – נושאים אליהם לא התייחסה הוועדה באופן מפורש.

על כן, וכדי לאפשר למערערת למצות את טענותיה בעניין זה, מוחזר עניינה לוועדה לעררים בענף נפגעי פעולות איבה, באותו הרכב, על מנת שתקבע אם המערערת סובלת מיתר לחץ דם, ואם אכן כך – תקבע הוועדה האם הדבר נובע מההחמרה במצבה בעקבות האירוע שהוכר. כמו כן, תשקול הוועדה אם יש מקום להיוועץ עם מומחה בתחום הפגיעה הנטענת (יתר לחץ דם).

המערערת תזומן להופיע בפני הוועדה, גם באמצעות באי כוחה.

החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת.

12.המשיב יישא בהוצאות המערערת בגין הליך זה בסך 3,000 ש"ח אשר ישולמו לידי המערערת תוך 30 ימים מעת שיומצא למשיב פסק הדין.