עלי נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (להלן: "בית משפט קמא"), אשר ניתן ביום 26.4.10 על ידי כבוד השופט גיל קרזבום בתיק תת"ע 2275-12-08.

המערער הובא לדין בבית משפט קמא בגין נהיגה בשכרות בניגוד לסעיפים 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), 64ב(א) לפקודה ביחד עם סעיף 39(א) לפקודה (כך במקור) (צ.ל. 39א - ס.כ.), ותקנה 169א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

מכתב האישום עולה כי ביום 01/10/2008 בשעה 04:05 נהג המערער ברחוב דוד אלעזר בחיפה ברכב בהיותו שיכור. המערער עוכב לצורך בדיקה משטרתית שבמהלכה נבדק גם ריכוז רמת אלכוהול בגופו באמצעות הינשוף והבדיקה הראתה כי בגופו נמצא ריכוז של 425 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אויר נשוף.

המערער כפר בעובדות כתב האישום ובית משפט קמא שמע את הראיות והחליט להרשיע אותו בעבירות שיוחסו לו.

זאת ועוד, בית המשפט קמא הטיל על המערער את העונשים הבאים:

1,500 ₪ קנס שישולם ב- 5 תשלומים שווים החל מיום 26/5/2010, 24 חודשי פסילה בפועל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה בניכוי 30 ימי הפסילה המנהלית, 4 חודשי פסילה על תנאי מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 3 שנים ו- 4 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה בה הורשע בתוך 3 שנים.

הערעור מופנה כנגד הרשעתו של המערער בדין ולחילופין כנגד חומרת העונש.

לטענת המערער, הוא הורשע ע"י בימ"ש קמא על יסוד ראיות קלושות ולא מבוססות ובין השאר על יסוד תשובת המערער לשאלת השוטר מהיכן הגיע ועל כך השיב "הגעתי מהבית". כמו כן בימ"ש קמא התבסס על "מסקנותיו של השוטר" שערך את הדו"ח, שבעיקרן מבוססות על תשובת המערער כאמור לעיל. עוד טען המערער כי הוא לא היה מיוצג בבית משפט קמא ולכן תשובתו "שהגיע מהבית" לא הייתה מפורטת ומכך לא ניתן להסיק שהוא מודה שנהג מהבית לעבודה. המערער אף הגיש מסמך שתמך בגרסתו ואשר נערך ע"י המעביד – נ/2. המערער ביקש להביא ראיה נוספת גם במסגרת ההליך בערעור, ראיה שבמהותה דומה לזו שהביא אותה בפני בית משפט קמא, בתוספת פרטים נוספים, אולם משלא היה מיוצג, קופחה הגנתו והראיה לא הובאה על פי דין בפני בית משפט קמא.

המערער הוסיף וטעו כי הגם שהגנתו של המערער קופחה ולמרות שהסנקציה בעקבות כך היא זיכוי מסכים הוא לביטול הכרעת הדין ולהחזרת התיק לבית משפט קמא לשם שמיעתו מחדש.

עוד טען ב"כ המערער כי השוטר לא הסתמך על ראיה פוזיטיבית, ממנה ניתן להסיק כי הוא קלט בחושיו את המערער נוהג ברכב. השוטר לא זכר את האירוע הספציפי ולא העיד על עובדות בבית משפט קמא ומכאן הקושי בחקירת השוטר ביחס לדו"ח שערך.

המערער הפנה לקביעת בית משפט קמא ביחס לבדיקת המאפיינים, שלגביה נותר בלבו ספק ממשי תוך שהוא קובע כי היא אינה יכולה להיות אינדיקציה לשכרות ואף דחה עדותו של עד אחד מעדי המשיבה.

יש לציין שהמערער מתכחש לטענה שנהג ברכב. לטענתו, הוא לא נהג כלל וכלל. לעניין זה מפנה הסנגור לעמ' 5 בש' 29, שם אמר "לא הזזתי את הרכב. האוטו היה עומד מולי ולא הזזתי אותו משם" וגם לאמור בעמ' 6, בש' 3 שם נאמר: "הייתי יוצא להפסקות, היו נותנים לי הפסקות, וביום הייתי מניע את הרכב הולך לפה, קונה דברים, מביא מפה לשם וכו'. שם במסעדת מקסים". מהדברים הנ"ל הסיק בית משפט קמא שהמערער מודה בנהיגה ברכב שהינה אחת המסקנות מיני רבות.

הסנגור טען כי השוטר יכול היה לבדוק אם הרכב נסע ע"י בדיקת חום המנוע, בכך שהיה מוודא אם המנוע היה חם או קר.

המדובר במערער שנתוניו דלים ואינו יודע קרוא וכתוב ואף הדבר בא לידי ביטוי בפרוטוקול בימ"ש קמא. יחד עם העובדה שלא היה מיוצג, נפגעו זכויותיו הדיוניות באופן מהותי. המערער לא צילם את חומר החקירה ולא עיין בו לפני הדיון בבית משפט קמא. גם זכות זו לא הוסברה לו.

מכל האמור לעיל ומשום שלא הייתה ראיה שיש בה כדי לבסס את העובדה שהמערער נהג ברכב או נצפה ע"י שוטרים נוהג, הרי שהכרעת הדין מבוססת על הנחות שאין להן תשתית עובדתית ומכאן שיש לקבל את הערעור ולזכות את המערער ולו מחמת הספק.

לחילופין טען המערער כי העונש שהושת עליו חמור במידה קיצונית ומחייב התערבות בימ"ש זה.

המשיבה מבקשת לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. לדעת המשיבה, אין להתיר למערער להביא ראיה נוספת הואיל ואין בידיו היכולת להציג נימוקים מדוע לא הובאה ראיה זו בפני בית משפט קמא. למרות שהמערער לא היה מיוצג, הוא ידע למסור פרטים ואף בעמ' 9 ציין כי הוא היה "מאבטח ויש לי אישורים" ובתום הדיון התיר בית משפט קמא למערער להציג את האסמכתאות בישיבה הנדחית ואשר נקבעה לסיום פרשת ההגנה.

בית משפט קמא הסביר למערער כי עליו להמציא אישורים שיכללו את מועד האירוע, השעות בהן עבד, כמפורט בפרוט' בימ"ש קמא. המערער המציא אישור אך אישור זה לא כלל שעות העבודה של המערער ואין בו התייחסות לשעות המנוחה והפסקות אוכל.

באת כוח המשיבה לא חולקת על כך שאין לייחס לבדיקת המאפיינים משקל כלשהו, אך היא מבססת את טענותיה על תוצאות בדיקת הינשוף.