(עלב"ש) 114/16

רקע

1. ביום 16.8.2016 הוגש כנגד טור' ג' כ', המערער, כתב אישום בעבירה של מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בנסיבות סעיפים 345(א)(1)
   ו-350 לחוק העונשין. כעולה מכתב האישום, במהלך חודש יוני 2016, בשעת לילה ביחידה, התרחש מגע מיני בין המערער לבין טור' א' כ', המתלונן, אף הוא חייל מיחידתו של המערער, שבמהלכו ביצע המערער במתלונן מין אוראלי. נטען, כי האקט המיני בוצע על-ידי המערער, שלא בהסכמת המתלונן.
2. המערער שוחרר, בהתאם לעמדת התביעה וחרף עתירת ההגנה לשחרור
   מלא – למעצר פתוח. בבסיס החלטת בית הדין המחוזי עמדה המסקנה, כי קיימת "חולשה ממשית בעוצמת הראיות" (ראו החלטתו של כב' השופט, סא"ל שור, בתיק מטכ"ל (מחוזי) 627/16 (18.8.2016)). ההגנה אף הודיעה, כי פניה לכפירה בכתב האישום ולניהול הוכחות.
3. בד בבד, עתרה ההגנה לאסור את פרסום פרטיו המזהים של המערער. התביעה התנגדה לבקשה. ביום 19.9.2016, דחה בית הדין קמא הנכבד את בקשת ההגנה. ההגנה לא השלימה עם ההחלטה, ומכאן הערעור שלפני.

החלטת בית הדין קמא

4. בפתח הדברים, שב בית הדין קמא אל סוגיית הראיות לכאורה, כפי שנדונה על-ידיו בהחלטת המעצר וכך פירט:

"בהחלטת בית הדין לשאלת המעצר נקבע, כי ליבת עדותו של המתלונן היא עקבית ונתמכת בעדויות חיצוניות בדבר מצבו הנפשי שהדרדר לאחר האירוע. טענתו של המתלונן לקיפאון והלם שחש במהלך המעשה, אינה מעוררת קושי כשלעצמה, שכן היא עולה לא פעם מפי קורבנות של עבירות מין. הודגש, כי בגרסתו של המבקש בדבר הסכמה מצד המתלונן למעשה המיני בזמן אמת, טמונה בעייתיות. עם זאת, חלק מהתנהגותו של המתלונן ומחוותיו כלפי המבקש במהלך המעשה ולאחריו עשויים לעורר שאלות. לכך נוספים הפערים בתיאור המעשה בפני אחרים וסוגיית מצבו הנפשי. לפיכך, קיימת חולשה מסוימת בחומר הראיות".

5. לאחר מכן, פנה בית הדין קמא הנכבד לבחון את טענות ההגנה באשר לפוטנציאל קיומו של נזק נפשי קונקרטי בעקבות הפרסום. טענות ההגנה נסמכו על חוות דעתו של ד"ר ברש, הפסיכיאטר הצבאי, שבדק את המערער בעקבות הוראת בית הדין בעניין. בהקשר זה קבע בית הדין קמא את הדברים הבאים:

"ד"ר ברש התרשם כי המבקש סובל מהפרעה אובססיבית-קומפלסיבית, וכן מהתקפי חרדה, סימני טורדנות כפייתית ומצבי משבר. אכן, נקל לשער כי המבקש מצוי בחרדה נוכח ההליך המשפטי המתנהל בעניינו. עם זאת, מצבו אינו תולדה של ההליך המשפטי, אלא נובע בעיקר מן ההיסטוריה הרפואית של המבקש, המוכר לגורמי בריאות הנפש מגיל צעיר וזכה לטיפול גם במסגרת הצבא, תוך מתן הקלות מתאימות. ד"ר ברש העריך כי קיים סיכוי שמצוקתו הקיימת של המבקש תחמיר, בשל רקעו הנפשי.

היינו, ההתייחסות להסרת איסור הפרסום בעניינו של המבקש נעוצה בהחמרה אפשרית של סימפטומים קיימים, ואשר קדמו להליך הפלילי... מבלי לזלזל, חלילה, בתוצאה הנלווית האפשרית של פרסום שמו של המבקש, הרי שאין המדובר בנזק חמור, ממשי וקונקרטי שייגרם למבקש עקב פרסום שמו דווקא...

מכל מקום, נוכח חששו של המבקש כי ישקע בדיכאון אם יוסר איסור הפרסום מעל שמו, המליץ ד"ר ברש להפנותו לטיפול גורמי בריאות הנפש בצבא, כך שיזכה לתמיכה ולטיפול תרופתי. אין חולק כי המבקש זכה עד כה במהלך שירותו הצבאי הקצר לעזרה מצד מערך הברה"ן. יתרה מכך, המבקש החל לאחרונה בטיפול אישי ומתמודד בעזרת גורם מקצועי עם נסיבותיו האישיות, לרבות אלו הקשורות לאירוע נשוא כתב האישום. כלומר, קיימים מנגנוני תמיכה שיוכלו לסייע למבקש בשעת הצורך, גם אם תפורסם זהותו ברבים".

בסופו של דיון, הוטעם, כי "נוכח הפסול במעשיו הלכאוריים של המבקש, בהיעדרם של נזקים חמורים וממשיים הנוגעים למצבו הנפשי של המבקש, ובשים לב לאינטרס הציבורי בפרסום ולכללים שנקבעו בפסיקה" – אין מקום לאיסור פרסום זהותו של המערער.