על רד הנדסת מעליות בע"מ נ' אופק מ.ב. שרותי ניהול מבנים (2000 ) בע"מ ואח'

פסק דין

לפניי תביעה כספית על סך 28,497 ₪, בגין הפרת הסכם שירות למעליות, שנכרת בין התובעת, על-רד הנדסת מעליות בע"מ ולבין הנתבעת, חברת אופק מ.ב. שרותי ניהול מבנים (2000) בע"מ. התביעה הוגשה גם כנגד הנתבע 2, מנהל הנתבעת 1. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בסך של 15,403 ₪.

עיקרי העובדות שאינן שנויות במחלוקת ותמצית הטענות

התובעת עוסקת במתן שירות למעליות. הנתבעת הנה חברת ניהול שהזמינה מהתובעת שירותים לפי הסכם שנכרת בין הצדדים, עבור מעליות בבניין משרדים ברחובות, שבו היא משמשת כחברת ניהול. בין התובעת ולבין הנתבעת נחתם ביום 1.9.03 הסכם שירות למעליות בבניין לתקופה 20.11.03 עד 19.11.04. לפי סעיף 8 להסכם, ההסכם מתחדש מדי שנה, לתקופה של 12 חודש וזאת ככל שאחד הצדדים לא הודיע למשנהו, עד 90 יום לפני תם תקופת ההסכם, על רצונו שלא לחדש את ההסכם. ביום 22.7.08 הודיעה הנתבעת לתובעת בכתב, על הפסקת מתן השירותים למן יום 31.8.08. חרף זאת, ביום 29.7.08 התקיימה ישיבה בנוכחות נציגי הצדדים, בה סוכם על המשך מתן השירות, תוך הידוק הקשר בין הצדדים. ביום 30.7.08 שלחה התובעת לנתבעת מכתב שמתיימר להוות פרוטוקול של הישיבה האמורה. במכתב זה, צוין, בין היתר, כי בישיבה סוכם שהנתבעת תשלח לתובעת מכתב שמבטל את מכתב הפסקת העבודה מיום 22.7.08. ביום 11.8.08, השיבה הנתבעת על מכתב זה ובין היתר, טענה כי לא הובטח לשלוח מכתב כאמור וכי סוכם שאם השירות יהיה כיאות, ההסכם יחודש. מספר חודשים לאחר מכן, ביום 1.12.08, שלחה הנתבעת לתובעת מכתב חד צדדי, המודיע על הפסקת העבודה בתוקף מיידי, תוך ציון העובדה כי דמי השירות ישולמו למרות זאת, למשך שלושה חודשים נוספים. לאחר מכן, התנהלו התכתבויות בין הצדדים, שבו כל צד האשים את השני בהפרת ההסכם. אין מחלוקת כי התובעת נתנה בפועל שירותים לנתבעת עד יום 1.12.08. לאחר מכן, החלה הנתבעת לקבל שירות מאת חברה אחרת, שאף נתבעה בתחילה גם היא בתיק זה ואשר נמחקה לאחר מכן בהמלצת בית המשפט.

התובעת טוענת כי אין תוקף למכתב הביטול מיום 22.7.08. לשיטתה, מאחר ומכתב הביטול מיום 1.12.08 ניתן לאחר שההסכם כבר התחדש אוטומטית לשנה נוספת (עד ליום 19.11.09), לא הייתה הנתבעת רשאית להביא את ההסכם לסיומו לאלתר, אלא לכל היותר הייתה רשאית לתת הודעה על אי רצונה לחדש את ההסכם פעם נוספת, כך שההסכם היה חייב להמשיך ולהתקיים בכל מקרה, לכל הפחות עד יום 19.11.09. משלא אפשרה זאת הנתבעת, עליה לשלם לתובעת את דמי השירות שנמנעו ממנה עד תם תקופת ההסכם, בסך של 28,497 ₪. התובעת טוענת כי השירות היה כדבעי תמיד וכי הספקת העבודה עמה נבעה מרצונה של הנתבעת להתקשר עם ספק אחר במחיר מוזל.

הנתבעת מנגד טוענת כי השירות שניתן על ידי התובעת היה רצוף תקלות וגרר תלונות של דיירים בבניין וכי בכל מקרה, מכתב הביטול נותר בתוקפו. לחילופין, הייתה זכאית הנתבעת לבטל את ההסכם, בין אם בשל תחולת צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (התקנת מעליות ומתן שירות למעליות), התשמ"ד-1984, שמאפשר הפסקת חוזה בהתראה מוקדמת של 90 יום ובין אם מכוח העובדה שהתובעת לא נתנה כל שירות למן יום 1.12.08. הנתבעת עותרת במסגרת התביעה שכנגד להשבת דמי השירות ששולמו בגין חודשים דצמבר 2008 וינואר 2009 (בסכום כולל של 5,403 ₪) וכן פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין הפרת ההסכם.

דיון והכרעה

הנתבעת נענתה להמלצתי שניתנה בתם ישיבת ההוכחות וחזרה בה מטענתה אודות ביטול ההסכם בשל הפרתו באי מתן שירות כדבעי. בהתאם לכך גם וויתרה על הפיצוי שתבעה בכתב התביעה שכנגד בעניין זה. מכאן שנותרנו למעשה עם שתי מחלוקות עיקריות שקיימות בין הצדדים, האחת, האם מכתב הביטול מיום 22.7.08, אשר אין מחלוקת כי נשלח לפני תשעים יום לפני תאריך תם תקופת ההסכם, נותר על כנו אם לאו ובהתאם לכך מה הוא המועד המוקדם ביותר שבו הייתה הנתבעת רשאית להביא את ההסכם לסיומו. המחלוקת השנייה, נוגעת לשאלת תחולתו של צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (התקנת מעליות ומתן שירות למעליות), התשמ"ד-1984 במקרה דנא, כאשר במוקד המחלוקת האמורה, האם הצו חל על בנייני מגורים בלבד או גם על בניינים שמשמשים למטרות אחרות, כגון משרדים ומסחר.

האם מכתב הביטול מיום 22/7/08 נותר בתוקפו/מה הוא מועד סיום ההסכם?

לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי בעקבות מכתב הפסקת העבודה מיום 22.7.08, נוצר מצב שבו ההסכם שבין הצדדים הפך למעשה לחוזה לתקופה בלתי קצובה, כפי שיפורט להלן.

התובעת מסתמכת על מכתבו של מר שרמן מיום 30.7.08, שנכח בפגישה בין הצדדים ועדותו בדבר הסכמת הצדדים לביטול מכתב הפסקת העבודה. הנתבעת מסתמכת על עדותו של מר דהן, שנכח אף הוא בפגישה ועל מכתבו מיום 11.8.08, בו נרשם כי לא הייתה כל הסכמה לביטול מכתב הפסקת העבודה. מר שרמן טוען כי סוכם על ביטול מכתב הפסקת העבודה ומר דהן טוען שלא היו דברים מעולם וכי סוכם שאם לא יהיו תקלות, יישלח מכתב המחדש את החוזה. כל צד עמד על גרסתו בחקירה הנגדית.

אין מחלוקת כי לפי החוזה שבין הצדדים, הייתה רשאית הנתבעת להודיע על אי חידוש החוזה לשנה נוספת ללא צורך בנימוק כלשהו, כך שההודעה שניתנה ביום 22.7.08, משמעותה הייתה למעשה כי החוזה מסתיים ביום 19.11.08.

לא נעלם מעיני כי במכתב הנ"ל רשמה הנתבעת כי החוזה מסתיים מבחינתה ביום 31.8.08. אלמלא הפגישה שנערכה לאחר מכן ואשר בה סוכם על המשך מתן השירותים ולו הנתבעת הייתה עומדת על כך שהחוזה יסתיים לפי הודעתה וביום 31.8.08, סביר להניח שהייתה עומדת לתובעת טענה טובה להמשך קיום החוזה עד יום 19.11.08 או המשך תשלום דמי השירות עד למועד הנ"ל. מסקנה זו נגזרת מכך שהנתבעת חזרה בה מהטענה אודות הפרת ההסכם מצד התובעת באי מתן שירות כדבעי ומכך שהחוזה מאפשר את סיומו שלא בגין הפרה, רק בתם תקופת ההסכם ואף זאת בכפוף להודעה מוקדמת של 90 יום ואינו מאפשר את סיומו קודם לכן, גם לא כאשר ניתנת הודעה מוקדמת כאמור. דא עקא, הצדדים נפגשו ביום 29.7.08 וסיכמו על המשך מתן השירותים. לפיכך, לא נוצרה הבעייתיות שהייתה יכולה לנבוע ממועד סיום השירותים שננקב במכתב הנתבעת מיום 22.7.08.

כאמור, אין מחלקות כי הצדדים סיכמו על המשך מתן השירותים, למרות המכתב מיום 22.7.08. הצדדים לא חתמו יחדיו על מסמך כלשהו, שמעלה על הכתב את סיכום הדברים מן הישיבה. מר שרמן הוציא את המכתב מיום 30.7.08, המהווה את סיכום הישיבה מבחינת התובעת ואילו מר דהן הגיב לכך במכתבו מיום 11.8.08, ודחה את הטענה שלפיה סוכם על ביטול מכתב הביטול. גם אם שרמן לא קיבל כטענתו את מכתבו של דהן, מכתב זה מעיד כי מבחינת דהן, לא היה סיכום על ביטול מכתב הביטול. מדובר במכתב שנכתב על ידי דהן בזמן אמיתי ולא בטענה שמועלית בדיעבד ו/או לצורך המשפט. מדובר בגרסה מול גרסה. בנסיבות אלה, לכל הפחות לא שוכנעתי כי סביר יותר להניח שגרסת שרמן עדיפה. יצוין כי הנטל להוכיח כי מכתב הביטול בוטל, רובץ על כתפי התובעת, שטוענת טענה זו.

יתרה מכך: לאמיתו של דבר, סביר יותר בעיני על רקע חומר הראיות ונסיבות העניין, כי גרסת הנתבעת, שלפיה לא הוסכם על ביטול מכתב הביטול, מסתברת יותר. מסקנתי זו מתבססת על האמון שאני רוחש לעדותו של דהן, שהייתה עדיפה עלי. דהן עמד בתוקף על גרסתו בנקודה זו (ראה דבריו של דהן - "אני עומד על כך. לא הוסכם"- ראה עמ' 10, ש' 10; ראה תשובתו הנוספת של דהן לשאלת בא כוח התובעת - "ש. אם כך אין מחלוקת שהמכתב מה-22 לחודש בטל ומבוטל. כי מתחילים לספור .ת. אני לא רואה אותו בטל גם לא הוצאתי מכתב לבטל אותו. היה במהלך תקופה זו עוד פניות שהשירות לא תקין" (עמ' 10 ש' 28 עד עמ' 11, ש' 2).

שרמן לעומת זאת, היה מהוסס יותר. לגבי אי קבלת המכתב מיום 11.8.08, הצהיר שרמן כי המכתב לא התקבל וזאת לפי מיטב ידיעתו. סייג זה מעיד כי שרמן לא היה מוכן להצהיר חד משמעית כי המכתב לא התקבל. גם אם המכתב לא התקבל ועל אחת כמה וכמה אם התקבל, העובדה שהתובעת לא שלחה לנתבעת מכתב תזכורת או דרישה לגבי מכתב הביטול, שאין מחלוקת כי לא נשלח, מחזקת את המסקנה כי לא היה סיכום ממשי בדבר משלוח מכתב כזה.

זאת ועוד: מכתב התובעת מיום 16.12.08 (נספח ו' לכתב ההגנה), אשר בא בתגובה למכתב הפסקת העבודה מיום 1.12.08, מחזק אף הוא את המסקנה כי לא היה סיכום כאמור. במכתב זה, נרשם על ידי נציג התובעת, מנהל המכירות פיני כהן, כי בפגישה בין הצדדים סוכם כי הנתבעת תיתן תשובה לתובעת בימים הקרובים לגבי המשך העבודה עמה. מספר שורות לאחר מכן נרשם במכתב זה כך - "מאחר ואין לנו שום הודעה סופית מכם, ברצוננו לציין כי אנו עומדים בהסכם ונבקשכם כי גם אתם תעמדו בו". מכתב זה סותר את גרסת התובעת בדבר סיכום סופי ומוחלט כבר בפגישה מיום 29.7.08 על המשך העבודה ועל ביטול מכתב הביטול. ממכתב זה למדים אנו כי לדידה של התובעת, עד למועד המכתב הנ"ל וחודשים לאחר הפגישה (16.12.08), טרם נתנה הנתבעת את הודעתה לגבי המשך העבודה עם התובעת. במכתב זה גם אין זכר לטענה שלפיה הנתבעת הבטיחה לבטל את מכתב הביטול. לעומת זאת, מכתב התשובה של הנתבעת מיום 23.12.08 (נספח ז' לכתב ההגנה), עולה בקנה אחד עם גרסתה.

מכל האמור לעיל, אני קובע כי מכתב הביטול נותר למעשה בתוקף, במובן זה שהצדדים הסכימו אמנם להמשך מתן השירות, אולם לתקופת ניסיון שלא הוגדרה, כאשר הכוונה הברורה של הנתבעת הייתה להותיר לה את האפשרות לסיים את החוזה ובוודאי שלא הייתה לה כל כוונה בשלב זה ובנסיבות העניין, להמשיך את החוזה לשנה נוספת.

העובדה שהנתבעת נאותה לשלם לתובעת מיוזמתה, שלושה חודשי שירות נוספים, כנזכר במכתבה מיום 1.12.08, לא רק שאינה נוגדת את גרסת הנתבעת, אלא שלעניות דעתי, אף עולה בקנה אחד עם החובה שהייתה מוטלת עליה באותן הנסיבות. שעה שלמרות מכתב הביטול, הצדדים סיכמו על המשך מתן השירותים, גם אם לתקופת ניסיון כאמור וללא התחייבות לקבלת שירותים לשנה נוספת, לא הייתה יכולה עוד הנתבעת להביא את ההסכם לסיומו לאלתר, אלא הייתה מחויבת היא לתת לנתבעת הודעה מוקדמת סבירה, כנדרש בכל חוזה לתקופה בלתי קצובה (ראה ע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 671 וכן ראה ע"א 355/89 עזבון המנוח ניקולא חינוי ז"ל נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו (2) 70 ).

בנסיבות העניין, שעה שההתקשרות החלה בסוף שנת 2003, ועל רקע סוג השירותים המדובר ושאר נסיבות העניין, תקופת הודעה מוקדמת של שלושה חודשים, כפי שניתנה, נראית לי כתקופה סבירה.