עכו ואח' נ' סימחון ואח'

פסק דין

לפניי תביעת פינוי בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "החוק") המתייחסת לשני נכסים המשמשים כבתי עסק.

רקע עובדתי –

התובע, מר הרצל עכו (להלן: "התובע"), הוא בעל הזכויות בשני נכסים עסקיים המצויים בבניין ברח' הרצל 22 בחיפה, הידוע כגוש 10862 חלקה 1. הנכסים משמשים כחנויות לממכר בגדים (להלן: "החנויות") – הנכס הראשון הוא חנות בגודל 30 מ"ר הכוללת גלריה (להלן: "החנות הגדולה"), שם התנהל עסק המכונה "קאובוי", והנכס השני הוא חנות בגודל 20 מ"ר (להלן: "החנות הקטנה"). התובע רכש את הזכויות בבניין בשנת 1993.

הנתבעים (להלן ביחד: "הנתבעים"), הם אב ובנו. על מנת להבדיל ביניהם, הם יכונו להלן בשמם הפרטי: הנתבע 1, מר יחיאל (יחיא) שמחון (להלן: "יחיאל") והנתבע 2, בנו של יחיאל, מר שמעון שמחון (להלן: "שמעון").

בעת שרכש התובע את הזכויות בבניין, החזיקו הנתבעים בזכויות של דיירים מוגנים בבניין, כדלקמן: בחנות הקטנה החזיק יחיאל בלבד ובחנות הגדולה החזיקו במשותף שמעון והצד השלישי, מר מיכאל שטרית (להלן: "שטרית"). שטרית היה באותה העת נשוי לגב' דינה, בתו של יחיאל, כלומר שהשניים היו קרובי משפחה.

להשלמת התמונה יצוין כי יחיאל ושטרית החזיקו בזכויות של דיירים מוגנים במשותף גם בחנות נוספת לממכר בגדים המצויה ברח' הרצל 24, שם נוהלה חנות בשם "ורטיגו" (להלן: "חנות ורטיגו") – ומוסכם כי לתובע אין כל זכויות לגבי חנות ורטיגו.

השותפות העסקית בין יחיאל לבין שטרית, שעניינה ניהול החנויות "קאובוי" ו-"ורטיגו", התקיימה שנים רבות (להלן: "השותפות"), אך היא הגיעה לסיום על רקע גירושיהם של דינה ושטרית. פירוק השותפות לא התנהל על "מי מנוחות", ובין הנתבעים לבין שטרית התנהלו הליכים משפטיים שסופם בפסק הבוררות שנתן הבורר עוה"ד אורי שילה ביום 3.12.2010 (להלן: "פסק הבוררות"). על משמעויות האמור בפסק הבוררות, כמו גם על משמעות ההסדרים אליהם הגיעו הנתבעים בנוגע לחנויות, ארחיב להלן.

טענות הצדדים –

התובע טוען כי הנתבעים העבירו את זכויותיהם בחנויות שלא כדין וללא קבלת הסכמתו מראש. לגבי החנות הגדולה: ההעברה הראשונה ארעה לטענת התובע ביום 1.1.2003, אז חתמו יחיאל ושטרית על הסכם (נספח א' לתצהיר שטרית, להלן: "הסכם 2003") לפיו חלוקת ההשקעה שלהם בחנויות היא 1/3 לשטרית ו-2/3 ליחיאל. ההעברה השניה ארעה לטענת התובע עם סיום השותפות העסקית, אז הועברה החנות הגדולה מאת שטרית לידי שמעון (וכנגד - חנות ורטיגו הועברה מאת יחיאל לשטרית). לגבי החנות הקטנה: טוען התובע כי יחיאל העביר את החזקה בחנות הקטנה לשטרית, אם כי הוא לא מציין את המועד המדויק של ההעברה הנטענת. לשיטתו של התובע, הנתבעים הפרו בפעולותיהם אלו את חוזה השכירות המוגנת - ומשכך קמה לו כלפיהם עילת פינוי מכוח סעיף 131(2) לחוק.

הנתבעים מכחישים את הטענות. לגבי החנות הגדולה – לשיטתם הסכם 2003 אינו הסכם להעברת זכויות אלא הסכם שנועד להעלות על הכתב את היקף ההשקעה הכספית היחסי של יחיאל ושל שטרית בשותפות. עוד טוענים הנתבעים כי גם בעת פירוק השותפות לא הועברו זכויות הדיירות המוגנת שלהם מאחד לשני וכל שהועבר הוא זכות הניהול של החנויות השונות (כלומר, זכות השימוש). לגבי החנות הקטנה – מוכחשות הטענות. בהתאם, טוענים הנתבעים כי לא קמה לתובע עילת פינוי ביחס למי משתי החנויות, ולחילופין, טוענים להגנה מן הצדק.

עוד טענו הנתבעים כי במידה ויהא עליהם לשלם לתובע סכומים אלו או אחרים – אזי שיש להשית את החיוב על שכמו של שטרית – ועל כן שלחו כנגדו הודעה כלפי צד ג'. שטרית טען כי יש לדחות את ההודעה ובסיכומי הנתבעים (סעיף 16) הם ביקשו למחוק את ההודעה כלפיו.

התשתית הראייתית –

מטעם התביעה העידו התובע (לגבי תצהירו ת/1) ושטרית (לגבי תצהירו ת/3). מטעם ההגנה העיד שמעון (בחקירה ראשית). כמו כן הוגשו מטעם הצדדים מסמכים שונים, לרבות פסק הבוררות, הסכמי שכירות ומסמכים נוספים.

דיון והכרעה –

במהלך ההליכים הועלו הצעות לפשרה על ידי בהמ"ש והתנהלו מגעים בין הצדדים אשר אף הבשילו לכדי הצעות כספיות קונקרטיות. לצערי הצדדים לא השכילו לסיים את ההליכים בפשרה וחבל - שכן סבורני כי המתווה שאליו שאפו הצדדים הוא הראוי למחלוקת במקרה זה.

בכל אופן – בהעדר הסדר, אין מנוס אלא להכריע במחלוקות – ועמדתי היא כי דין התביעה לגבי החנות הגדולה להדחות בהעדר עילת פינוי ולגבי החנות הקטנה – קמה עילת פינוי אך יש מקום להעניק לנתבעים סעד מן הצדק כנגד הפינוי.

החנות הגדולה –

אזכיר, כי לגבי החנות הגדולה טענת התובע היא כי הזכויות בחנות הועברו בניגוד להוראות חוזה השכירות – משטרית לשמעון - בשתי הזדמנויות: הראשונה, בעקבות הסכם 2003, והשנייה, עם סיום השותפות העסקית.

החוק קובע בסעיף 131(2) כי קמה לבעלי הנכס עילת פינוי כאשר -