עירית רמלה נ' אלחטיב

החלטה

עניינה של החלטה זו בטענת הנאשם כי עומדת לו הגנה מן הצדק.

רקע וטענות הצדדים

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו שני אישומים, בעבירות לפי חוק התכנון והבניה. באישום הראשון נטען כי הנאשם ביצע עבירה של בנייה ללא היתר, בכך שבתאריך 29.6.10 נמצא כי בנה במקרקעין המיועדים לשצ"פ (להלן: המקרקעין), בגוש4345 ח"ח 5, 25, 32, ברח' מרדכי היהודי 2 ברמלה, תוספת למבנה קיים, קירות בלוקים וכיסוי איסכורית. באישום השני נטען כי הנאשם ביצע במקרקעין שימוש ללא היתר ב-4 סככות ו-3 מבנים.

הנאשם טוען כי רכש את המקרקעין בשנת 2006, והנכס כלל מבנים נושנים שנבנו בשנות ה-40-50. בשנת 2002 הופקע הנכס לטובת עיריית רמלה, לפי תמ"א לה/1000 למטרת שצ"פ, אך למרות זאת, לא פעלה העירייה לפינוי הדיירים כנגד פיצוי כספי והם נותרו בבתי המגורים, אף כי המגורים במקום אסורים בהיותם שצ"פ. כתוצאה מן האמור, הנאשם נקלע למצב שבו לא ניתן לקבל היתרי בניה כלשהם. לעניין האישום הראשון נטען כי המטבח בביתו של הנאשם היה רקוב מתמוטט ושורץ חולדות. לאחר שסורבו כל בקשותיו לקבל היתר בנייה, נאלץ לבנות מטבח חדש הראוי למגורי אדם, ללא היתר. לעניין האישום השני נטען כי המבנים המפורטים בו הם נושנים ולא נעשה בהם כל שינוי על ידי הנאשם. מבנים אלה משמשים את הנאשם למגורי בני משפחתו.

עוד טוען הנאשם כי למעשה נועד כתב האישום לסייע בידי המאשימה לפנותו מן המקרקעין, מבלי לשלם לו פיצויים כלשהם המגיעים לו בהתאם להוראות סעיף 197 לחוק התו"ב. משמעות הדבר היא כי הנאשם ומשפחתו יושלכו לרחוב, ללא שקיבלו פיצוי כלשהו בגין הפקעת הנכס. טענה נוספת שהועלתה היא הטענה כי לא הוגשו כתבי אישום דומים לזה שבפנינו נגד דיירים אחרים בבתים הצמודים לבית הנאשם.

ב"כ התביעה טוענת כי הנאשם ביצע את העבירות, ואף אינו כופר בכך. טענותיו של הנאשם מצויות במישור המנהלי ואין לאפשר בגינן זיכוי בשל הגנה מן הצדק. נטען כי תכנית המתאר הרלוונטית למקרקעין פורסמה עוד בשנת 1973 ולפיה ייעוד המקרקעין הוא שצ"פ. לעניין זכותו של הנאשם לפיצויים בגין הפקעה נטען כי ניתן היה לתבוע זכות זו במועדים האמורים בסעיף 197 לחוק ומשלא נעשה כן, לא יוכל הנאשם לטעון כי זכותו האמורה יכולה לשמש הגנה מפני אישום פלילי. לעניין הטענה לאכיפה בררנית כלפי הנאשם משיבה התביעה כי לא ניתן להעלות טענה שכזו בעלמא, אלא יש לעגנה בעובדות. לסיום טוענת התביעה כי לא זו בלבד שהנאשם שרוי בעבירה אלא שהוא ממשיך לבצע עבירות של בנייה ללא היתר גם לאחר שהוגש כתב האישום. על כך למדה התביעה מתוך דו"חות שהגיש מפקח מטעמה שביקר במקרקעין במועדים שונים במהלך 2012-2013, וצילם עבודות בנייה המצויות בעיצומן (צילומים הוגשו).

דיון והכרעה

בעניין האישום הראשון-

מפיו של הנאשם למדתי כי רכש את המקרקעין בשנת 2006, היינו בשעה שחלה כבר תמ"א לה/1000 ומכוחה חלה ההחלטה בדבר הפקעה לטובת עיריית רמלה, וכן לאחר שכבר ניתן צו הפקעה בשנת 2002. יוצא אפוא, כי הנאשם הוא שקלע עצמו למצב המורכב בו הוא שרוי, שעה שבחר לרכוש נכס שנתון לצו הפקעה לטובת שצ"פ. בנסיבות אלה, מה לו לנאשם כי ילין על הרשות בבואה לממש את מטרותיה התכנוניות? טענותיו של הנאשם כאילו נעשה לו עוול באי מתן היתר בנייה לצורך שיפוץ מטבחו, אין להן מקום כלל וכלל, שעה שמלכתחילה היה הוא אמור לברר ולגלות כי במקרקעין אלה אסורים המגורים. מעבר לכך, שעה שהמקרקעין הופקעו, לא ברור כלל כיצד יכול היה הנאשם לרכוש בהם זכויות כלשהן.

גם אם נכונה הטענה שהעירייה לא פעלה לפינוי הדיירים כנגד פיצוי (עניין שלא הוכח) אין בה כדי להפוך את מעשיו של הנאשם לכשרים. טענותיו בעניין הפיצוי אינן מצויות במישור הדיון הפלילי, ומקומן היה בהליכים אזרחיים שיכול היה לנהל למול הרשות.

בהקשר זה יוער כי לא ברורה טענתו של הנאשם בנוגע לזכויותיו לפי סעיף 197 לחוק התו"ב, שהרי על פי לשונו, סעיף זה אינו חל על הפקעה, כלל. מעבר לכך, יש לשים לב כי בהתאם להוראות סעיף 190(א)(3) לחוק התו"ב, לא חלה חובת פיצוי על הפקעת מבנה שנבנה תוך הפרת הוראות החוק, ונראה שכזה הוא המבנה בענייננו.

בכל מקרה, גם אם חל בענייננו סעיף 197, יש לזכור כי הנאשם רכש את הנכס לטענתו, כ-4 שנים לאחר שהופקע שטח הנכס על ידי העירייה. בנסיבות אלה, ומאחר שסעיף 197 קובע כי הזכות לפיצוי קמה ל"בעל המקרקעין או בעל זכות בהם", הרי לא חל הסעיף בעניינו של הנאשם ש"רכש" (לטענתו) מקרקעין מופקעים.

על הלך רוחו וכוונתו הפלילית של הנאשם בעניין האישום הראשון ניתן ללמוד מדו"חות הפיקוח לפיהם הוא ממשיך לבצע עבירות בנייה גם היום. בעובדות אלה אמנם אין כדי לבסס את האישומים אך יש בהן כדי ללמד כי לכאורה, הנאשם מבצע עבירות בנייה גם ללא קשר למצוקתו הרבה בעניין מטבחו המרקיב.

לנוכח כל האמור, אני דוחה את הטענות בנוגע לאישום הראשון.

בעניין האישום השני-

נטען כי המבנים המפורטים באישום זה, נבנו עוד בשנות ה 40-50 והנאשם לא ביצע כל שינוי בהם, אף כי הוא מודה שהוא עושה בהם שימוש למגוריו ומגורי משפחתו.

לכאורה, טענה זו היא עובדתית ויש להוכיחה. ואולם, גם אם יוכח יושנם של המבנים, לא ברור כיצד תוכל עובדה זו להועיל לנאשם שעה שהוא מחזיק בהם רק החל משנת 2006, כשאף לטענתו שלו "רכש" אותם בהיותם מופקעים לטובת עיריית רמלה.

התקופה שחלפה מאז החל הנאשם את השימוש ועד היום, אינה מגבשת טענת שיהוי כלשהי, ובייחוד אין בה כדי לספק הגנה לנאשם בשעה שתחילת שימושו במקרקעין נגועה בחטא, כמפורט לעיל.

גם הטענה כי התביעה נמנעת מאכיפה כלפי דיירי עמידר אחרים המתגוררים בצמוד אליו, לא הוכחה בשום אופן, ואין בה כדי לבסס הגנה מן הצדק בהתאם לפסיקת בתי המשפט בסוגיה זו.