עירית קרית שמונה נ' זגורי

פסק דין

דברי פתיחה

לפניי מונחת תביעה כספית שהגישה עיריית קריית שמונה (להלן: "התובעת" או "העירייה") לחיוב הנתבע בתשלום סכום של 45,133 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה בתאריך 4.5.08), המגיע לה, לפי הנטען, בחזקת רשות מקומית על פי דין, כתשלומי ארנונה, היטל, אגרה ודמי השתתפות.

תמצית טענות התובעת

לפי הנטען בתביעה, החזיק הנתבע בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה (השנים 2001-2008), בנכסים המצויים בתחום שיפוטה של התובעת ואשר מזוהים בפנקסי העירייה במספרים שלהלן: 50240003, 75017001, 93070154, 93071038 ו- 97034103 (להלן: "הנכסים"). הנתבע מיאן לשלם את מסי הארנונה והמים המגיעים לעירייה בגין הנכסים הללו בעת החזקתו ורישומו כמחזיק בהם בתקופת החוב הרלוונטית.

בתמיכה לתביעה, צירפה העירייה עותק מפנקסיה הערוך כתדפיס ממוכן בדבר יתרת החוב (להלן: "תדפיס החוב") המגיעה מהנתבע בגין התקופה הרלוונטית. לטענתה, תדפיסי חוב אלה מהווים 'ראיה לכאורה' לגבי נכונותם ולגבי חובות המגיעים לעירייה מהנתבע, בהתאם להוראות סעיף 318 לפקודת העיריות (נוסח חדש), כאשר הנטל לסתור את האמור בהם מוטל על כתפי הנתבע בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה', ובנטל זה לא עמד הנתבע בנסיבות העניין הנדון.

התובעת טוענת, כי הנתבע לא הביא אף לא ראשית ראיה להוכחת טענתו, לפיה הוא לא ידע על חובותיו העירוניים. טענותיו בעניין זה היו כלליות ונטענו בעלמא. לעומתו, התובעת השכילה להוכיח את תביעתה באמצעות צירוף תדפיסי חוב, קובץ דוגמאות להליכי גבייה מנהליים שניהלה התובעת במהלך השנים המתועדים בתדפיסים העירוניים וכן היסטוריית מצבי טיפול בתיק.

עוד טוענת התובעת, כי הנתבע מעולם לא הגיש השגה וערר על חובותיו העירוניים ואשר במסגרתם אמורה להתברר טענתו בדבר הפסקת החזקה בנכסים. משכך, ובהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, החוב מושא התביעה הפך לחלוט ועל הנתבע לשאת בתשלומו לעירייה. יתרה מכך, הנתבע לא פעל לשנות את שם המחזיק בנכסים לאחר, שלטענתו, החזקה הועברה מידיו לאחר. בהתאם להוראות סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות (נוסח חדש) המטילים חובה על המחזיק להודיע בכתב על שינוי זהות המחזיק בנכס, ומשלא עמד הנתבע בחובה זו, הרי שהחובות העירוניים רובצים לפתחו של האחרון ועומדת לטובת העירייה הזכות לתבוע אותו מכוח מעמדו כ"מחזיק קונסטרוקטיבי". הנתבע לא הראה, כי הוא פנה לעירייה לצורך שינוי שם המחזיק בנכס על אף דרישות תשלום אשר נשלחו אליו באופן שוטף, כאשר דבר קבלת דרישות התשלום לא הוכחש ע"י הנתבע במסגרת חקירתה של עדת התובעת. משלא נמסרה, כאמור, לעירייה הודעה בכתב מטעם הנתבע בדבר שינוי זהות המחזיק בנכסים, הרי שהנתבע מוחזק ע"י העירייה, כמחזיק עפ"י דין, וככזה הוא חויב במסים הנדרשים עפ"י חוק.

התובעת התייחסה בסיכומיה באופן פרטני לחובות הרובצים על כל נכס בנפרד. באשר לנכס שמספרו 97034103 והמצוי באזור התעשייה הדרומי (להלן: "נכס 103"), הנתבע טוען בתצהירו כי הוא פונה מהנכס 103 בשנת 1996, אולם בעדותו הוא מסר גרסה שונה ולפיה פונה מהנכס הנ"ל תחת צו של בית המשפט בשנים 2005 ו- 2006. לטענת התובעת, הנתבע לא צירף כל אסמכתא או אישור המעיד על נכונות דבריו, כי פונה מהנכס 103 עפ"י צו בימ"ש. כאשר נשאל הנתבע בחקירה נגדית האם מסר לתובעת הודעה בדבר צו הפינוי שניתן כנגדו, התחמק הלה ממתן תשובה עניינית. עוד טוענת התובעת, כי רק במהלך הדיון הודה הנתבע בפה מלא שהוא מחזיק בקרקע התפוסה נשוא החיוב, על אף שהובהר לנתבע כבר מתחילתו של ההליך כי החיוב הינו בגין קרקע תפוסה. חרף האמור, ממאן הנתבע מלשלם חובותיו בגין הקרקע התפוסה, שאינם שנויים במחלוקת, על אף הודאתו בדבר החזקה בהם, משך כל השנים בהם מתנהל ההליך דנן.

התובע סומך את יתדותיו על תצהיר שערוך ע"י שוכר מטעמו בשם ציון גבאי. בעניין זה, טוענת התובעת כי תצהיר זה אינו יכול לשמש כראיה מטעם התובע מכיוון שהמצהיר כלל לא התייצב לדיון ולא נחקר אודות התצהיר שערך. בנוסף לכך, אין מקום להידרש בהליך דנן לדיון ביחסיהם של שוכר ומשכיר ועל המשכיר, היינו הנתבע, חלה החובה להודיע לעירייה מראש ובכתב על שינוי מחזיק בנכס, דבר שלא נעשה בנסיבות המקרה שלפנינו. לאור זאת, הפך חובו של הנתבע לחלוט ואין מקום להיזקק בגדר ההליך דנן לטענות שבפי הנתבע אודות סיווג הנכס שמקומן הוא בהשגה שהיה עליו להגיש, אם חפץ בכך.

באשר לנכס שמספרו 5024003 הידוע בשם שוק הדוכנים (להלן: "נכס 003"), נטען כי התובעת השכילה להוכיח כי הנכס הנ"ל היה רשום על שמו של הנתבע, כמחזיק. התובעת צירפה חוזה שכירות שנערך בין הנתבע, כמשכיר, לבין שוכר בנכס, הגם שאינו מתייחס לתקופת החוב הרלוונטית, באופן המוכיח שבמהלך השנים הנכס אכן היה בחזקתו וברשותו של הנתבע, זאת בניגוד לגרסתו לפיה אין לו כל זיקה לנכס הנ"ל. הנתבע אף מעלה טענה חלופית לזו הקודמת, לפיה הנכס הושכר לאחר בשנת 2004 ושאין בו חיבור למים, כאמור בסעיף 15 ד' לתצהירו, באופן המטיל ספק בדבר מהימנות גרסתו.

התובעת מפנה בסיכומיה לסתירות מהותיות שנפלו בגרסתו של התובע לעניין החזקתו בנכסים מושא התובענה באופן הנוטל את מהימנותו. כך למשל, טען הנתבע תחילה כי הוא הבעלים של מחצית הנכסים הידועים כבניין פל (נכסים שמספריהם 9307138 ו- 93070154). דא עקא, במהלך הדיון השיב הנתבע לשאלת ב"כ התובעת כי אינו זוכר אילו נכסים החזיק בתקופה הרלוונטית לתביעה. בהמשך, בחקירה נגדית ענה הנתבע לשאלת ב"כ התובעת כי הנכס הידוע כבניין פל לא היה בחזקתו, אלא היה תחת כינוס. יש בכל הסתירות, כך לטענת התובעת, כדי להוכיח כי עסקינן בנתבע שמנסה להתחמק מתשלום חובותיו לעירייה.

ב"כ התובעת מצרפת לסיכומיה אסופה של מסמכים שנתקבלו לידיה, לטענתה, לאחר דיון ההוכחות, מכונס הנכסים, עו"ד שרגיל, אשר מונה מטעם נציבות מס הכנסה למימוש מחצית הזכויות בבניין פל. מדובר בהסכם מכר ביחס לנכסים 003 ו- 154 שנערך בין הכונס לבין בנו של הנתבע, מר חיים זגורי, והנתבע עצמו, ולפיו נמכרו מחצית מהזכויות בנכס הנ"ל לבנו של הנתבע. לאור מועד קבלת המסמכים לידיה, כאמור, עתרה ב"כ התובעת בגדר סיכומיה כי בית המשפט יתיר לה צירוף הסכם המכר כראיה נוספת מטעמה. לטענתה, הנתבע הודה, כי הוא הבעלים של מחצית מהזכויות בנכס הנ"ל, הוא בעצמו חתום על הסכם המכר והסכם זה היה בידיעת בא-כוחו שמייצג אותו בהליך דנן וייצג אותו גם בהסכם המכר. לטענתה, הסכם המכר היה בשליטתו של הנתבע ומטעמים השמורים עמו הוא בחר להעלים מסמך זה מעיניו של בית המשפט. עוד נטען, כי להסכם המכר יש חשיבות מכרעת להפרכת גרסאותיו השונות של הנתבע.

התובעת מוסיפה וטוענת, כי בהתאם לסעיף 316 לפקודת העיריות (נוסח חדש), חיובי ארנונה בגין נכס המצוי בבעלות משותפת, כגון זו המתקיימת בנכס בניין פל, ניתנים לגביה מכל אחד מהבעלים, יחד ולחוד. לאור זאת, רשאית התובעת לחייב את הנתבע במלוא תשלומי הארנונה בגין בניין פל.

באשר לשיעור החוב הנטען, עותרת התובעת בסיכומיה לתיקון טעות סופר שנפלה ברישום סכום החוב בכתב התביעה, כך שבמקום הסכום 45,000 ₪ הנקוב בכתב התביעה, יבוא הסך 38,396 ₪ נכון ליום 17.04.08. התובעת הטעימה, כי מדובר בטעות מתמטית חשבונאית פשוטה וכי בתדפיסי העירייה מופיע סכום החוב האמיתי שחב הנתבע כלפי העירייה.

לסיום, טוענת התובעת כי עדותו של הנתבע הינה בבחינת עדות בעל דין יחידה שאינה נתמכת בתשתית ראייתית כלשהיא. יתרה מכך, עדותו של הנתבע הייתה רצופה בסתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין באופן המלמד על ניסיונו של הנתבע להתחמק מתשלום חובותיו לעירייה.

תמצית טענות הנתבע

הנתבע טוען בסיכומיו, כי התובעת לא צייתה להוראות הדין, שעה שלא התאימה את תביעתה לסדר דין מהיר ונמנעה מלהגיש תצהיר בתמיכה לתביעתה וכן רשימת מסמכים, כנדרש עפ"י הוראות התקנות. בעשותה כאמור, מנועה התובעת מלהוכיח את תביעתה, ודין התביעה להידחות מטעם זה בלבד. הנתבע אף התנגד לצירוף מסמכים חדשים לסיכומיה של התובעת שלא בא זכרם קודם לכן, קרי הסכם המכר של כונס הנכסים, זאת בניגוד להוראות תקנה 214ח' לתקנות סדר הדין האזרחי. לפיכך, עתר הנתבע להוצאתם של מסמכים אלה מהתיק.

עוד טוען הנתבע, כי התובעת לא עמדה בעול המוטל עליה להוכיח כי קיימה אחר הוראות סעיף 306 לפקודת העיריות, שעניינה 'חובת משלוח דרישת תשלום' לנתבע. נטען כי הנתבע פעל עפ"י הוראות הדין והשיג על חובות הארנונה הנטענים, מיד עם היוודע דבר קיומם, אך התובעת נמנעה מליתן מענה לכל המכתבים וההשגות שנשלחו אליה על ידי הנתבע.

לגופו של עניין, הנתבע מכחיש קיומו של חוב לטובת העירייה בגין הנכסים המפורטים בכתב התביעה (וכל נכס אחר). הנתבע טוען, כי דין התביעה להידחות מאחר והיא אינה כוללת פירוט, אף לא מינימאלי, של הנכסים, גודלם, כתובתם, אופן חישוב החוב, התקופות אליהן מתייחס החישוב וכדומה. לטענתו, חזרת התובעת בתחילת ההליך מחלק נכבד מתביעתה המתייחס לחיוב הארנונה בגין אחד הנכסים המאוזכרים בתביעה והשוכן ברחוב ברנר בסך 24,885 ₪, מלמד על חוסר רצינות התביעה.