עירית קרית ביאליק ואח' נ' סמטניוק

החלטה

המבקשות ביקשו באיחור, לאחר מתן החלטה על תחשיבי נזק, עיון במסמכים שנכללו בגילוי המסמכים של המשיבה התובעת, שהם "תצהירי עדים לאירוע", והמשיבה סירבה למסור מסמכים אלה לעיון קודם לשלב הראיות. בשל כך הגישו בקשה לבית המשפט קמא (השופטת ח. לפין- הראל) לצוות על עיון במסמכים אלה, והבקשה נדחתה תוך חיוב בהוצאות. על כך הגישו המבקשים בקשה לרשות ערעור, בטענה שזכותם לעיין במסמכים אלה, והנימוק לסירוב הוא "פרוצדורלי", וחיוב ההוצאות מוגזם.

בסעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 (כפי שתוקן בתיקון 52 תשס"ח-2008) נקבע כדלקמן: "החלטה אחרת של בית משפט שלום בעניין אזרחי ניתנת לערעור לפני בית משפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי. רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". תכלית התיקון היא לצמצם את האפשרות להגיש בקשת רשות לערער על החלטות אחרות, מאחר שהדבר גורם בדרך כלל לפיצול הדיון, להשהייתו ולסיבוכו, לעומת המקרים בהם יש בבקשה כזו כדי להכריע את תוצאת פסק הדין – ראה דברי ההסבר להצעת החוק, פורסם בהצ"ח ממשלה 341 התשס"ח-2007 בעמ' 214.

בענייננו לא מתקיים אף אחד מהתנאים הנדרשים לצורך מתן רשות ערעור ולא מצאתי בבקשה ולו נימוק אחד המתייחס לסוגיה זו. אין ספק שהמבקשים יזכו לראות את תצהירי העדים לאירוע לפני שיביאו את ראיותיהם, כך שזכותם לא תפגע, ואם הם סבורים שלא ניתן לתת תחשיב נזק מלא לפני עיון בתצהירי העדים לאירוע, עליהם להניח שהעדים מאשרים את גירסת התובעת, ותמיד שמורה להם הזכות לסרב להצעת בית המשפט. החלטת בית המשפט כי בשלב זה לא יגולו התצהירים, נמצאת במישור הדיוני המובהק, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות מסוג זה, הנתונות לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, שמקרה זה אינו נמנה עליהם – ע"א 3593/06 רוזנצוויג נ' חיים (ניתן ביום 8.8.2006); רע"א 9783/05 עו"ד מירסקי נ' מילר (ניתן ביום 16.2.2006); רע"א 2114/06 צוויגנבוים נ' ארד בע"מ (ניתן ביום 29.9.1999); ע"א 10258/06 Bielloni Castello SPA נ' גלובל רוטו שקע (1983) בע"מ (ניתן ביום 8.7.2009).

בשולי הדברים אציין, כי אני דוחה את הטענה שההחלטה, אשר ציינה בין היתר את האיחור הרב ללא הצדקה בהגשת הבקשה לעיון, מבוססת על נימוקים פרוצדורליים. האבחנה בין נימוק "פרוצדורלי" לנימוק "עניני", היא קשה ואפשר שאינה קיימת כלל. האם סדר הגשת הראיות הוא פרוצדורלי או שהוא נוגע לזכויות יסוד של הצדדים? האם סדר חשיפת הראיות בפני הצד שכנגד אין לו היבט מהותי? האם הדרישה שלאחר חלוף המועדים להגשת בקשות בקשר להליכים מקדמיים לא יוגשו עוד בקשות בעניינים מקדמיים וניתן יהיה להניח שאלה הושלמו וניתן להמשיך לגופו של ענין היא נימוק פרוצדורלי בלבד ואין לו משמעויות עניניות? דומה שהאבחנה היחידה שניתן להבחין בין נימוק פרוצדורלי לנימוק עניני הוא שטיעון של הצד שכנגד הוא פרוצדורלי בעוד טיעון של הטוען הוא תמיד ענייני.

...נטיית בית-משפט זה שלא לקפח זכות מהותית בשל פגם פורמליסטי, נטיה זו מצאה לה ביטוי הולם ב-ע"א 189/66, [4], בע' 479, לו הייתי שותף גם אני ואשר בו אמר השופט ברנזון כי "הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן". אולם אין לשכוח כי דברים אלה לא נועדו להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל-דין לנהוג בתקנות היון כאוות נפשו, רוצה - מקיימן, לא רוצה - אינו מקיימן. אמנם אין הפרוצידורה "מיטת סדום", אבל גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום. תקנות הדיון - מטרתן ליצור מסגרת נאותה כדי לאפשר לצדדים להגיע לחקר האמת בדרך היעילה ביותר, ולכן מן הראוי כי נקפיד ככל האפשר לקיימן ע"א 71 / 103 יום טוב נורדיה נ' ברוך בכר פ"ד כו (1) 320, עמוד 325.

ע"א 71 / 103 יום טוב נורדיה נ' ברוך בכר פ"ד כו (1) 320, עמוד 325

ועוד:

דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרווחה לפני המבקשים סעד, ויכולת הפנייה לבתי-משפט היא מזכויות היסוד של האדם. ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתנו לשמור על סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה ליטול בא ונוטל. כלל הוא לעניין הגשתן של ראיות, שבעל דין אמור וחייב להגישן ב"חבילה אחת" - כך, ולא בתפזורת, זעיר שם זעיר שם.

והטעם לדבר?

"... כי אחרת ייטלטל הדיון עד אין קץ כהיטלטל ספינה בלב ים ללא הגה, ללא עוגן וללא קברניט, ונמצא צורת הדיון, ואתה מידת הדין, לוקה" (ע"א 507/64 [1], בעמ' 339 מפי השופט זילברג).

אכן "כאשר, מטעמים סבירים והוגנים, מבקש בעל-הדין לתקן את הפגימה שפגם בשלב הראשון של פרשתו הוא, מן הראוי כי בית-המשפט ייענה לו" (שם). אך הנטל הוא, כמובן, על המבקש לסטות מן הסדרים הקבועים, לשכנע את בית המשפט כי יכול הוא לגדור עצמו ביוצא זה כלל ע"א 90 / 579 מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן-נון פ"ד מו (3) 738, עמוד 742.

ע"א 90 / 579 מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן-נון פ"ד מו (3) 738, עמוד 742

וראה דברים שכתבתי בת"א 3093/04 (שלום חיפה) בנק לאומי למשכנתאות נ' פאר כהן נח סיגלית.

המבקשים הלינו גם על חיוב ההוצאות. אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בפסיקת הוצאות. זאת ועוד, בפני השופטת המלומדת נוהל הליך של ערעור על החלטת רשם. כל צד שזכה בהליך זכאי להוצאות. לפי תקנה 513 יש לפסוק שכ"ט עו"ד לפי התעריף המומלץ. התעריף המומלץ אינו קובע שכר לערעור על החלטת הרשם. השכר לערעור בפני בית המשפט המחוזי הוא לא פחות מ- 4,755 ש"ח בתוספת מע"מ. השכר לערעור בפני בית המשפט העליון הוא לא פחות מ- 6,312 ₪ בתוספת מע"מ. בנסיבות אלה הוצאות של 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ סבירות בהחלט.

לפיכך, על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור. המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות משפט בסך 4,755 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה מתוך העירבון שהופקד יועבר למשיבה, והיתרה תוחזר למבקשים.

ניתנה היום, כ"ג חשון תש"ע, 10 נובמבר 2009, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: