עירית קרית אתא נ' א.א.אנור פיתוח ונכסים בע"מ

החלטה

1. זו בקשה לרשות ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב – 1962, בראשות סגן הנשיא השופט ש. לבנוני, מיום 7.7.10, לפיה נדחתה בקשת המבקשת לסילוק הערר על הסף עקב חוסר יריבות וחוסר סמכות ענינית. הועדה התבקשה לדחות את הערר על הסף גם עקב איחור בהגשתו, אבל כעולה מבקשתה, על כך אין המבקשת מבקשת רשות ערעור. לטענת המבקשת, אין לועדת הערר סמכות לדון בערר, שכן הזכאית להיטל ביוב היא תאגיד המים והביוב מעינות אתא בע"מ, הפועל בתחומה של העיריה מיום 29.12.08. נטען, שלפי הוראות חוק תאגידי מים וביוב, מעת הקמת התאגיד נשללו זכויותיה של העיריה המבקשת, והועברו לסמכות הבלעדית של התאגיד, ומכוח סעיפים 75 (2) ו- 76 (ג) לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה לישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010 ) תשס"ט – 2009, (להלן: חוק ההתייעלות הכלכלית) בוטל הפרק העוסק בועדת הערר, וועדת הערר אינה מוסמכת עוד לדון בתשלומי היטל ביוב.

לבקשת רשות הערעור לא צורפו כל המסמכים הרלבנטיים, אבל לאחר החלטתי מיום 17.2.11 הואילה המבקשת לצרף את המסמכים הרלבנטיים.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, לפי רע"א 4990/05 ממן נ' עירית הרצליה, רשות ערעור על החלטת ועדת ערר תינתן בצמצום רב. כמו כן נטען, שאין נותנים רשות ערעור על מחלוקות עובדתיות. עוד נטען, שהמבקשת טענה בפני ועדת הערר בעיקר טענות של איחור בהגשה לאור לוח הזמנים הצפוף שנקבע לערר בחוק הרשויות המקומיות (ביוב), ועל כן טענתה שחוק הרשויות המקומית (ביוב) אינו חל היא טענה בחוסר תום לב. לבסוף נטען, כי הפרק העוסק בועדת הערר חל גם על תאגידי הביוב מכיוון שבכללי המים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב (תיקון מס' 2) תשע"א – 2010 , שנכנס לתוקפו ביום 29.12.10, הוגדר "היטל ביוב" – "כמשמעו בפרק השלישי לחוק הרשויות המקומיות תשכ"ב – 1962, כפי שהיה בתוקפו בכ"ב בתמוז התשס"ט (14 ביולי 2009)". לדעת המשיבה, משמעות ההפנייה להגדרה בפרק השלישי היא החלת הפרק השלישי, הכולל את סמכות ועדת הערר.

יאמר כבר עתה, כי דין טענות המשיבה האלו להידחות. גם לפי פ"ד ממן, יש ליתן רשות ערעור במקרה זה, אילו החלטתי שועדת הערר טעתה בדבר סמכותה הענינית לדון בערר. כמו כן, אין זה נכון שהבקשה לרשות ערעור עוסקת בעיקר בשאלות עובדתיות. אשר לטענה בדבר טענות סותרות, זו למעשה טענה של השתק שיפוטי, וספק אם ההשתק השיפוטי חל כאשר הטענה הסותרת לא התקבלה. כמו כן, אני דוחה את הטענה שהגדרת מונח על דרך הפנייה למשמעותו כפי שהיה קודם שבוטל, משמעה הנצחת הפרק שבו נמצאת אותה הגדרה. ההיפך הוא הנכון. משמעות ההפנייה היא שההוראות הכתובות בכל הפרק השלישי אמנם בוטלו, אבל אין צורך להגדיר את היטל הביוב מחדש, אלא הגדרתו תישאר כפי שהיתה בעבר, לפני ביטולן של כל ההוראות האחרות. זו המשמעות הפשוטה של הההגדרה על ידי הפנייה, והיא לא רלבנטית לנושא דיוננו.

2.החלטתה של ועדת הערר התבססה על הקביעה שהמבקשת מנועה מלטעון לחוסר סמכות. כפי שקבעה ועדת הערר, וכעולה מנספח 4 לבקשת לסילוק על הסף, בסיס חיובה של המשיבה בהיטל ביוב הוא דרישה בת שני עמודים שהוצאה ביום 15.9.09. בראש העמוד הראשון מופיע שמה של הועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית אתא, ולאחר פירוט התשלומים הנדרשים כתנאי להיתר בניה מופיע בשולי העמוד הראשון שמה של עירית קרית אתא. בעמוד השני נאמר:

הודעה על התקנת ביוב...

בהתאם להוראות סעיף 16 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב – 1962 (להלן החוק), מתכבדת בזאת עירית קרית אתא להודיע כי החליטה להתקין ביוב ...

דרישת תשלום כמפורט לעיל. ...

הרואה עצמו נפגע מדרישת תשלום זו להיטל ביוב, רשאי לערור עליה בפני ועדת הערר לענייני ביוב שליד בית משפט השלום, חיפה. (הדגשות שלי – מ.ר.)

בשולי העמוד שוב מופיע שמה של עירית קרית אתא. אין במסמך הזה כל איזכור של תאגיד המים והביוב. מי שדורש הוא העיריה, והיא המודיעה על זכות הערר. אין דרישה נוספת בין הצדדים. לפיכך, פירשה ועדת הערר את הדרישה כיוצרת מניעות כלפי המבקשת לטעון, שמי שפעל בהתאם לדרישה שהיא עצמה דרשה, והגיש ערר לועדת הערר שנאמר בדרישה שהוא יכול לערור אליה, פעל שלא כדין, כי אין לוועדה סמכות ענינית.

3.בבקשתה, המבקשת תיארה את החלטת ועדת הערר, כך: "ועדת הערר החליטה, כי לאור העזרות התאגיד בעיריה וחוסר הבהירות בדרישת התשלום באשר לקיום התאגיד, העיריה מושתקת". על כך טענה המבקשת כי "תפקיד העיריה לענין היטל הביוב התמצה בהנפקת דרישת התשלום למשיבה ובמתן שירותי גביה לתאגיד".

אני דוחה את התיאור של המבקשת את החלטת הועדה בנושא זה. הועדה לא התבססה על עזרה ועל חוסר בהירות, אלא דווקא על בהירות. כלשון הועדה, "פיה של העיריה עונה בה, באורח ברור ומפורש, כי לשיטתה שלה היא יריבתה של העוררת". ועדת הערר קבעה שהמבקשת הטעתה את המשיבה הן לחשוב שהיא יריבתה, והן שועדת הערר היא הפורום המתאים לבירור מחלוקת אפשרית. לא חוסר בהירות ולא עזרה. אכן, ועדת הערר הוסיפה, כי גם ההבחנה התאגידית אינה שלמה, אבל זה אינו בסיס החלטתה. לפיכך, אני דוחה את תיאורה של המבקשת בדבר החלטת ועדת הערר.

אשר לטענת המבקשת, כי תפקידה התמצה בהנפקת דרישת תשלום, אציין, כי דרישת תשלום אינה מסמך חסר משמעות, שניתן "להנפיקו" ממדפסת זו או אחרת, והפעם הונפקה במקרה מהמדפסת של העיריה המבקשת. דרישת התשלום היא הבסיס לחיוב המשיבה בתשלום. אם אין דרישת תשלום, לא השתכללה חובת התשלום, לא לפי החוק הקודם ולא לפי החוק החדש (וראה סעיף 39 (ב) לחוק, המפנה לפקודת המסים (גביה)). אגב, אין מדובר רק בדרישת תשלום, אלא תחילה בהודעה על התקנת ביוב על ידי המבקשת, שהיא בסיס החיוב.

המבקשת לא העזה פניה לטעון שהנפיקה את דרישת התשלום כשלוחה של תאגיד המים, שאין לו זכר בדרישה. נניח, שהנפיקה את דרישת התשלום כשלוחה של תאגיד המים, כלומר תאגיד המים הנפיק את דרישת התשלום. כלומר, תאגיד המים, כאשר המציא למשיבה את הדרישה שהיא בסיס לחיוב, הודיע למשיבה שזכותה לערור בפני ועדת הערר. אם ההודעה נכונה, יש לקיים את הדיון בועדת הערר. אם ההודעה לא נכונה, זו הטעייה של תאגיד המים, על ידי שלוחתו העיריה, את המשיבה, והיא המקימה את המניעות שנקבעה על ידי ועדת הערר. מכל מקום, אני מאמץ את קביעת ועדת הערר, המבוססת היטב, כי אם אין לועדת הערר סמכות, התקיימו במבקשת תנאי המניעות באשר לסמכות ועדת הערר לדון בהיטל הביוב.

4.למרות שהמבקשת לא טענה על כך דבר בבקשתה, הרי לאחר שנקבעה המניעות, השאלה המשפטית שיש לדון בה, היא האם יש בכוחה של מניעות המבקשת להקנות סמכות לועדת הערר, אם אין לה סמכות זו בהעדר המניעות. זו שאלה נכבדה, שעניינה האיזון הנכון בין תום לב המינהל לבין עקרון החוקיות, ולא ברור שיש לה תשובה מוסכמת ומוסמכת. ראה דברי השופטת בייניש (כתוארה אז) בע"א 98 / 2054 אחים רויכמן שומרון בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד נו (2) 433:

"ככלל, בבואנו לבחון את רשויות המדינה בפעולתן כלפי הפרט, יש לתת משקל רב לכך שכאשר מדובר בממשלה, התנהגותה ופעולותיה באמצעות אחת מזרועותיה, או באמצעות גורם הפועל מטעמה, עשויה ליצור מצג שיחייב את גורמי הממשל באשר הם. קיימות נסיבות בהן אין להטיל על הפרט העומד מול המנגנון הממשלתי, הביורוקרטי, להתמודד עם חלוקת הסמכויות הפנימית של נושאי המשרה השונים, והמדינה תהא מנועה מלהתכחש לפעולותיהם והבטחותיהם של עובדיה, גם אם ניתנו בחוסר סמכות...".

וראה גם: אלכס שטיין, "הבטחה מינהלית", משפטים יד (תשמ"ה) 225; יואב דותן, "הבטחה מינהלית לציבור", משפט וממשל (תש"ס) 465, עמ' 493-492, ובג"צ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות, פ"ד מ(4) 523.

אין צורך שאדון בשאלה זו, כפי שיפורט להלן, משום שהחלטת ועדת הערר בדבר סמכותה מוצדקת מטעם אחר, על פי העובדות שבפניה ואשר אותן קבעה כדין.

5.סעיף (2) לחוק ההתיעלות הכלכלית, שנכנס לתוקף ביום 15.7.09, קבע שהפרק השלישי בחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב – 1962 (להלן: חוק הרשויות המקומיות (ביוב), הוא הפרק העוסק בועדות ערר, בטל. ואולם, סעיף 76 קובע הוראות מעבר, והסעיף הרלבנטי הוא סעיף (ג) (3), שזה לשונו: