עירית נתניה נ' פאר אלי נכסים בעמ

החלטה

1.בפני התנגדות בפני תביעה כספית על סך 32,548 ש"ח, שהוגשה לביצוע בהוצאה לפועל על ידי התובעת, עיריית נתניה, נגד 3 "נתבעים": פאר אלי נכסים בע"מ (להלן – "הנתבעת"), עזבון המנוח פינסקי דוד ז"ל, ויורשי המנוח פינסקי דוד ז"ל.

כתב התביעה

2.על פי כתב התביעה, ישנו נכס המצוי באזור התעשיה קרית אליעזר שבעיר נתניה (להלן – "הנכס"), שנותר לגביו חוב ארנונה בסך 28,860 ש"ח עבור החודשים ינואר-יוני 2006 ("חוב 2006"), וכן חוב ארנונה עבור החודש ינואר 2002 ("חוב 2002"). עוד מסופר, כי החוב 2002 נתבע בתחילה מחברת פאר אלי פלסטיק בע"מ (להלן – "חברת פלסטיק"), אשר נגדה ניתן פסק-דין, ואף נפתח בשנת 2007 תיק הוצאה לפועל. במסגרת תיק ההוצאה לפועל, העיד מר אלי פאר (להלן – "פאר"), בעליהן של הנתבעת ושל חברת פלסטיק, ובנו של המנוח פינסקי דוד ז"ל, כי חברת פלסטיק עזבה את הנכס הרבה לפני שנת 2002, והחזירה את החזקה בו לידי "הנתבעים 2-3" (עזבון המנוח פינסקי ויורשיו). לפיכך נתבעת הנתבעת במלוא יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל (8,688 ש"ח).

3.לכתב התביעה צורף תדפיס ממחשב התובעת, לפיו המחזיקים בנכס הם "פינסקי דוד ויעקובוב".

4.על פי כתב התביעה, התביעה מוגשת מכוח תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("תביעות של רשות מקומית לתשלום... המגיע לה בחזקת רשות מקומית על פי כל דין כארנונה..."), אם כי יוער כבר עתה, וחשיבות לדבר, כי מדובר בתביעה שהוגשה להוצאה לפועל על פי סעיף 81א1(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, שאינו כולל הוראה המקבילה לתקנה 202(2) הנ"ל.

ההתנגדות

5.הנתבעת הגישה התנגדות, שנתמכה בתצהירו של פאר. טענות הנתבעת הן, כי היא מעולם לא החזיקה בנכס, אלא ניהלה אותו וטיפלה בהשכרתו לאחרים, מכוח הסמכה של הבעלים המנוח, דוד פינסקי ז"ל (אביו של פאר). באשר לחובות הנזכרים בכתב התביעה, הרי שלטענת הנתבעת התיישן חוב 2002, שכן התביעה הוגשה באמצע שנת 2009, למעלה מ-7 שנים לאחר יצירת החוב, וממילא לא ניתן לתבוע את הנתבעת במלוא יתרת החוב שבתיק ההוצאה לפועל, אלא לכל היותר ביתרת חוב הארנונה שבספרי התובעת. באשר לחוב 2006, הרי שהנכס היה פטור מארנונה באותה שעה, שכן היה הרוס וללא גג, ולראיה אף לא חויב בארנונה בשנת 2005. יתר על כן, ממילא אין הנתבעת בעלי הנכס ולא החזיקה בו באותה תקופה. הנתבעת מפרטת את זהות המחזיקים בנכס בתקופה המדוברת, כשמי שהחזיק בו מחודש פברואר 2006 ממשיך להחזיק בו כל העת, ואף משלם את הארנונה בגינו. לטענת הנתבעת, סירבה התובעת לקבל שיקים של אותו מחזיק עבור התקופה של פברואר-יוני 2006.

6.בדיון שהתקיים בפני, נחקר פאר על תצהירו, וסיפר כי הנתבעת מנהלת את הנכס מכוח יפוי כוח; כי אביו המנוח נפטר בשנת 1985; כי הוא ואמו של פאר ערכו צוואות הדדיות, ועל פיהן, לאחר 120 של אמו של פאר, יהיה הוא היורש של הנכס. עוד סיפר, כי בשנת 2002 היה הנכס מושכר.

7.הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. הנתבעת חזרה על טענותיה, והדגישה כי החריגים לתקופת 7 שנות ההתיישנות, כקבוע בחוק ההתיישנות, אינם חלים במקרה דנן.

התובעת, מאידך, טענה לגבי חוב 2002, כי לא חלה התיישנות, שכן העובדות הצריכות לעילת התביעה (ועיקרן: ידיעתה כי חברת פלסטיק אינה פעילה עוד) נודעו לה רק לאחר שנת 2007, במסגרת תיק ההוצל"פ נגד חברת פלסטיק.

לגבי חוב 2006 טענה, כי עניינים הנוגעים להחזקה בנכס מקומם בהשגה, ושעה שלא הוגשה השגה, לא ניתן לברר הטענה בבית המשפט. עוד טענה, כי מהחקירה עולה שהנתבעת היא בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס, בשים לב לנסיבות, ולכך שלמרות שחלפו 25 שנה מאז פטירת המנוח דוד פינסקי ז"ל, טרם הועברו הזכויות בנכס משמו אל שם אלמנתו.

דיון והכרעה

8.דין ההתנגדות להתקבל. הטעם העיקרי לכך הוא שבעיני, לא היתה התביעה ראויה מלכתחילה להיות מוגשת לביצוע בהוצאה לפועל, על פי סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל. עמדתי על נקודה זו בראשית הדברים, ויש להבהירם ולהדגישם:

א.סעיף 81א1 האמור דומה בלשונו לתקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, אולם אינו זהה לה, וההבדל אינו רק בסכום התביעה (המוגבל, לעניין סעיף 81א1, ל-50,000 ש"ח).

ב.הבדל נוסף ראשון, לכאורה זניח, אך לעתים בעל משמעות, הוא באיפיון סוג התביעות ה"רגילות", הנשענות על ראיות בכתב, שניתן להגיש לביצוע בהוצאה לפועל: בעוד שתקנה 202(1)(א) מדברת על תביעות "[הבאות] מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא", מדבר סעיף 81א1(א)(1) על תביעה "הבאה מכוח חוזה או התחייבות מפורשים". תביעה המתבססת על חוזה או התחייבות משתמעים (מכללא) אינה כשרה להיות מוגשת לביצוע בהוצאה לפועל.

ג.הבדל שני, וחשוב יותר לענייננו, הוא שבעוד שהן תקנה 202(1) והן סעיף 81א1(א) כוללים אפשרות להגיש תביעה הבאה "מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק", הרי שתקנות סדר האזרחי כוללות גם את תקנה 202(2), המאפשרת הגשת תביעה לפי סדר דין מקוצר, כשהיא תביעת רשות מקומית לגביית חוב כגון חוב ארנונה, הרי שבסעיף 81א1 חלופה זו לא קיימת (יוער, כי התקנות כוללות גם את תקנה 202(3), שאינה צריכה לענייננו, שכן היא עוסקת בתביעות לסילוק יד).

ד.לשון אחר: עירייה יכולה לתבוע במישרין בהוצאה לפועל רק כאשר התביעה באה "מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק".

9.לטעמי, לא בכדי ציינה התובעת, בכתב התביעה, כי התביעה מוגשת מכוח תקנה 202(2), ולא נשענה על תקנה 202(1)(ב), הזהה לסעיף 81א1(א)(2), שכן אין הוראה מפורשת של חיקוק המאפשרת הגשת תביעה נגד הנתבעת, לבטח שלא לעניין חוב 2002, שבעניינה העילה היא כולה קונסטרוקציה שמתיימרת התובעת להקים, לפיה ניתן לתבוע אדם לתשלום יתרת חוב בתיק הוצל"פ, שלידתו והורתו בתביעה שהוגשה נגד אחר, בטענה שהוא שהחזיק בנכס. איני בא לקבוע מסמרות בשאלת האפשרות לבסס קונסטרוקציה שכזו, או בשאלת סיכויי התביעה נגד הנתבעת בעניין חוב 2002, אולם לבטח שלפחות רכיב זה של התביעה לא היה כשיר להיות מוגש לביצוע בהוצאה לפועל.

10.הלכה היא, כי כתב תביעה, שאינו ראוי בחלקו להידון לפי סדר דין מקוצר – אינו כשר "לבוא לפני בית המשפט בסדר דין מקוצר" (ר' המ' 609/65 רוזובסקי נ. זביידה פד"י כ' (1) 236, בעמ' 242), ויש להגישו לפי סדר דין רגיל (ר' א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, בעמ' 307). כמו כן, כבר נקבע, שבית המשפט "מוסמך וגם חייב לבדוק אם התביעה ממלאה, על פניה, אחר הדרישות שנקבעו... גם אם הנתבע לא ביקש רשות להתגונן" (ע"א 7/78, קמחי נ. איצקוביץ, פד"י ל"ג (1) 421, כמובא בגורן, שם, בעמ' 306). לפיכך, גם אם ביקש הנתבע רשות להתגונן, אולם לא העלה טענה לעניין הכותרת, עדיין "מוסמך וגם חייב" בית המשפט לבחון עניין זה מיוזמתו.