עירית נתניה - בנייה נ' עמותה רשומה ואח'

החלטה

בפני

כב' השופטת בדימוס ריבי צוק

מאשימה

עירית נתניה - בנייה

נגד

נאשמים

1. ישיבת מאור ישראל עמותה רשומה

2. יהושע רוזנברג

החלטה

1.כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של אי קיום צו בית המשפט להריסתן של עבודות בניה במבנה המצוי ברחוב שטרית בנתניה, וכן בעבירה של ביצוע ושימוש בעבודות בניה נוספות במקרקעין הנ"ל, ללא היתר בניה כדין.

על פי האמור בכתב האישום הנאשמת 1 הינה עמותה המשתמשת בפועל בעבודות הבניה דלעיל, ואילו הנאשם 2 הינו החוכר של המקרקעין בהן שוכן המבנה ובהן בוצעו עבודות הבניה דלעיל, ומנהלה בפועל של הנאשמת 1.

2.במענה לכתב האישום, בדיון שהתקיים ביום 24.11.13 , הועלו על ידי הנאשמים טענות מקדמיות שונות.

3. טענתם המקדמית והעיקרית של הנאשמים הינה כי במבנה פועלת ישיבה, ולפיכך בהתאם לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל (המקומות הקדושים) 1924 (להלן: "דבר המלך"), הקובע כי בית משפט בישראל לא ידון בכל עניין הקשור במקומות הקדושים או בבניינים דתיים או מקומות דתיים בישראל, חסר בית משפט זה סמכות עניינית לדון בעבירות נשוא כתב האישום.

הנאשמים תומכים טענתם בפסק הדין שניתן בבג"צ 222/68 חוגים לאומיים נגד שר המשטרה, פ"ד כד (2) 141 (להלן: "בג"צ חוגים לאומיים"), שם נפסק, ברוב דעות, כי דבר המלך נקלט בשיטת המשפט הישראלית בהיותו חלק מהמשפט שהיה קיים ערב קום המדינה, ומשכך, ומשלא בוטל מעולם, הרי שהוא שריר וקיים ותקף גם היום.

4.טענה כאמור לעיל, בדבר היחס הנכון שבין סמכות השיפוט של בית המשפט לעניינים מקומיים לדון בעבירת בניה לבין העדרה של סמכות שיפוט לבתי המשפט בענייניים הקשורים במקומות קדושים או דתיים על פי דבר המלך, נדונה והוכרעה ב -בג"צ 267/88 רשת כוללי האידרא, עמותה ואח' נגד בית המשפט לעניינים מקומיים (להלן: "בג"צ כוללי האידרא").

4.1באותו עניין הועמדו העותרים לדין פלילי בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בגין מבנה שהקימו לזיכרון ברחבת הכותל המערבי, ללא היתר לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"). נטען שם, כי המקום בו נבנה המבנה הוא "מקום קדוש", כי הטעם לבנייה קשור למימוש זכות הפולחן היהודי ברחבת הכותל, ועל-כן הוא "קשור" במקום קדוש. לחלופין נטען, כי קיים ספק באשר לתחולתו של סימן 2 לדבר המלך, ועל-כן יש להעביר את שאלת תחולתו של הסימן להכרעתו של השר לענייני דתות, על-פי הוראת סימן 3לדבר המלך.

בית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופטת דר' אילה פרוקצה ב- ת"פ (ירושלים) 2986/87) דחה את הטענה דלעיל והכרעתו נומקה בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון (שם בפסקה 9) כדלקמן:

"בהחלטתה המקיפה והיפה קבעה השופטת פרוקצ'יה, כי הבניין, שבו נעשו העבודות, מהווה "מקום קדוש". חרף זאת נקבע, כי סימן 2 לדבר המלך מ- 1924אינו חל בעניין שלפני בית המשפט, שכן אין האישומים "קשורים במקומות הקדושים". למסקנה זו הגיעה השופטת, לאחר שניתחה את התכלית העומדת ביסוד הוראת סימן 2 לדבר המלך מ- .1924על תכלית זו למדה השופטת מהרקע ומההיסטוריה החקיקתית, כפי שאלה נדונו ונקבעו בבג"צ 222/68, המ' 15/69 [4]. על רקע בדיקה זו הגיעה השופטת למסקנה הבאה:

'כוונת סימן 2 לדבר המלך היתה והינה לשלול את סמכות בתי המשפט לדון ולהכריע בענינים שהם בלתי שפיטים בשל מטענם הדתי-ערכי ופוליטי-בינלאומי והדבר נוגע בעיקרו של דבר, ובמובן הרחב, להכרעה בזכויות ותביעות הקשורות למקומות הקדושים בהתייחסן לעדות הדתיות השונות בארץ'.

השופטת פרוקצ'יה הוסיפה וציינה, כי בצד הרצון לשמור על הזכויות, הקיימות במקומות הקדושים, עומדת ביסוד דבר המלך מ- 1924המגמה של שמירת הסדר הציבורי במקומות הקדושים. לשם הבטחתה של מגמה זו, מוסמך בית המשפט לשפוט באישומים פליליים, שעניינם פגיעה במקומות הקדושים, ובלבד שאינם קשורים ישירות בקדושתם של המקומות הקדושים. לעניין זה פסקה, כי קיומו של מניע דתי לביצוע מעשה פלילי אינו יוצר את הקשר למקום קדוש, שיש בו כדי לשלול את סמכות בית המשפט לאכוף את החוק. לדעתה של השופטת: