עירית נצרת נ' חמד

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לתביעות קטנות בנצרת (כב' השופטת י' שטרית) מיום 23.5.2010

פסק דין

בית המשפט קמא נתן פסק דין בהעדר הגנה נגד המבקשת, משזו לא הגישה כתב הגנה. המבקשת הגישה בקשה לביטול פסק הדין וטענה, כי מכיוון שנתמנה לה חשב מלווה, הרי שלפי הדין על המשיב היה להמציא את כתב התביעה גם לחשב המלווה, ולא רק לפקיד עירייה זה או אחר. משלא כך נעשה – יש לומר כי לא נעשתה המצאה, ולכן יש לבטל את פסק הדין מחמת הצדק.

השופטת קמא לא קיבלה טענה זו של המבקשת וקבעה, כי אין לצפות מן המשיב, אזרח מן השורה, כי ידע אודות מינויו של חשב מלווה, ולכן קבעה, כי משהומצאה כתב התביעה לפקיד כלשהו בעירייה, יש לומר כי נעשתה המצאה כדין. עם זאת ביטלה השופטת קמא את פסק הדין, כפוף לתשלום הוצאות למשיב בסך של 700 ₪.

על החלטה זו מופנית בקשת הרשות לערער, ובה שבה המבקשת על טענותיה בפני בית המשפט קמא, כאשר המשיב מבקש, בתורו, להותיר את ההחלטה על כנה.

לאחר עיון בבקשה על צירופיה, ובכתב תשובה שהגיש המשיב, בחרתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פיה.

סעיף 142ג1 לפקודת העיריות קובע כך:

"המצאת העתק כתבי בי-דין לחשב מלווה

פתח אדם הליך משפטי כנגד עיריה, ומונה לעיריה לפני פתיחת ההליך או במהלך ניהולו חשב מלווה, ימציא אותו אדם וכן כל אדם אחר שהוא צד להליך, לחשב המלווה, העתק מכתב בי-הדין שהוא מגיש באותו הליך; בסעיף זה, "הליך משפטי" - לרבות תובענה, עתירה, בקשה או ערעור."

השאלה היא, האם כאשר לא נעשית המצאה של כתבי בי-דין לידי החשב המלווה יש לומר, מתוך הציווי שבסעיף 142ג1 הנ"ל, כי לא נעשתה המצאה לעירייה, אף שכתב בי-הדין הומצא לפקיד מפקידיה. ובכן חיפוש קל אחר תכליתה של חקיקה זו מביאנו לידי מסקנה, כי הוראת החוק ביקשה לומר, כי אם לא תיעשה מסירה לידי החשב המלווה, לא יהא בכך משום המצאה. בכך ביקש המחוקק למנוע מצב, שלדאבוננו היה לתופעה נפוצה, שרשויות מקומיות לא התגוננו מפני תביעות שהוגשו נגדן, ולכן ניתנו פסקי דין בהעדר הגנה. על רקע תכלית זו מתבקשת המסקנה, כי אם לא נעשית המצאה של כתב בי-דין לידי החשב המלווה, יש לומר כי אין המצאה, גם אם כתב בי-הדין הומצאה לידי העירייה.

קביעת השופטת קמא, לפיה אין לצפות מאזרח מן השורה כי יידע אודות מינויו של חשב מלווה, מבקשת להבחין בין אזרח מן השורה, לבין מי שאיננו כזה, הבחנה שהמחוקק לא עשה בהוראת החוק. הוראת החוק שרירה וקיימת ביחס לכל אדם באשר הוא. יתרה מזו, מינויו של החשב המלווה מתפרסם כדין ברשומות, ומכאן ידיעתו בכוח של המשיב, כאזרח מן השורה, אודות המינוי. הוא הדין, אגב, ביחס לחובה הקבועה בסעיף 142ג1 הנ"ל לפקודה, שהרי אף ביחס אליה ישנה חזקה בדבר ידיעתה בכוח, משפורסמה כדין ברשומות.

לבסוף אדרש לטענת המשיב, כאילו סעיף 142ג1 הנ"ל מטיל את החובה להמציא את כתב בי-הדין לידי החשב המלווה לא רק עליו, כי אם גם על כל בעל דין אחר, דהיינו גם על העירייה, שהרי היא בעלת דין, ואם הומצא לה כתב בי-דין, הרי שמצוות החוק קוימה. ובכן טענה זו אין בידי לקבל, שהרי בתופעה זו בדיוק ביקש המחוקק להיאבק, תופעת אזלת ידן של עיריות, שלא התגוננו מפני תביעות שהוגשו נגדן, גם כאשר הומצא כתב תביעה לידי פקיד זה או אחר של העירייה. המחוקק ציווה על "פותח ההליך", כאן – המשיב, להמציא את כתב בית הדין לידי החשב, ואם לא עשה כן – לא קיים אחר מצוות ההמצאה הקבועה בדין. חובה נוספת, נפרדת, חלה על כל בעל דין אחר, אלא שזו אינה פוטרת אותו, את פותח ההליך, מלהמציא את כתב בית הדין לידי החשב.

סוף דבר – הנני מקבל את הערעור ומבטל את החלטת בית המשפט קמא. פסק הדין שניתן בהעדר הגנה מתבטל, מחמת הצדק.

המשיב ישלם למבקשת את סכום האגרה ששילמה המבקשת בפתיחת ההליך שלפניי, וכן שכר טרחת עורכי דין בסך של 1,000 ₪.

ניתן היום, כ"ז חשון תשע"א, 04 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: