עירית נהריה נ' רשות ניקוז גליל מערבי מס' תאגיד 501800049

פסק דין

זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופטת א. דגן) מיום 11.1.13 לדחות בקשת המבקשת למתן צו גילוי ועיון במסמכים שונים. המשיבה מתנגדת לבקשה.

החלטה בענין גילוי ועיון במסמכים היא החלטה דיונית, המצויה בדרך כלל בסמכות הערכאה הדיונית הדנה בענין. למרות זאת החלטתי לתת למבקשת רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור, לקבל את הערעור ולשנות את החלטת בית משפט השלום, משום שהיא חורגת במידה רבה מהכללים בדבר גילוי ועיון במסמכים, ומשום שהיא מעמידה את הדיון שיתנהל בפני הערכאה הדיונית על בסיס שגוי.

החלטת בית המשפט קמא נוסחה בצורה שעשויה ללמד את הצדדים, כאילו קביעות נחרצות בהחלטת בית המשפט הן קביעות ספיות, שנקבעו לאחר שמיעת הראיות וטיעוני הצדדים. אין לי ספק, שבית המשפט קמא הזהיר עצמו, שהוא לא שמע עדיין את כל הראיות ולא שמע את כל טיעוני הצדדים, כך שכל קביעה שהוא קובע היא קביעה לכאורית, שאינה מחייבת, אבל לא כך זה נשמע. יש הבדל גדול וחשוב בין השלב המקדמי שבו מצוי הדיון לבין סופו של ההליך. אפילו שופט מנוסה ביותר אינו יכול לומר בתחילה בוודאות מה תהיה התוצאה לאחר שמיעת הראיות והטיעונים.

להבדל זה יש משמעות מכריעה בנושא גילוי מסמכים ועיון בהם. "על צד לגלות כל אותם מסמכים, אשר סביר להניח כי הם כוללים מידע אשר יאפשר לצד, במישרין או בעקיפין, לקדם את הענין נושא התובענה...הרלוואנטיות של מסמך לענין גילויו רחבה יותר משאלת קבילותו במשפט" (רע"א 6546/94 בנק איגוד נ' אזולאי, פ"ד מט (4) 54, 59). יש לאפשר גילוי ועיון במסמכים המקדמים קו חקירה מסויים, או קו טיעון מסויים, גם אם להערכת הערכאה הדיונית, בסופו של דבר קו זה לא יצלח, אלא אם הערכאה הדיונית מגיעה למסקנה, שאין שום סיכוי שגילוי המסמך יתרום להוכחת איזו מן הטענות, או סתירתה.

בית המשפט קמא נימק את דחיית הבקשה, בקביעה שאין לנתבעת זכות מוקנית כי התובעת תמשיך לנהוג בניגוד לדין ולאמות מידה שוויוניות של אי העדפת מועצה אחת על פני רעותה. קביעה זו היא מוקשית מכמה כיוונים. לא ברור האם "אי העדפת מועצה על רעותה" היא גבייה מהמבקשת כאשר לא גובים ממועצה אחרת באותן נסיבות, או שהיא פטור למבקשת כאשר גובים ממועצה אחרת. כך גם "אמות המידה השוויוניות". למעשה, זו בדיוק טענתה של המבקשת, שמנהגה של המשיבה כלפי מועצות אחרות מחייב שהיא תנהג כך, באמות מידה שוויוניות, גם כלפי המבקשת. יכול להיות שטענתה זו של המבקשת תדחה בסוף הדיון, אבל את זה אי אפשר לקבוע כבר עתה.

כמו כן, לא ברור אם מנהגה של התובעת הוא "בניגוד לדין" או שהוא בהתאם לדין החוזים, המחייב כיבוד הסכמים, גם אלה הנוצרים בהתנהגות. זו בדיוק טענתה של המבקשת, שמנהגה של התובעת יצר הסכם אחר, שונה מהנוהל הכתוב. יכול להיות שהטענה תידחה, אבל לא ניתן לקבוע זאת לפני שמיעת הראיות והטיעונים.

אשר לקביעה שאין למבקשת זכות מוקנית שהתובעת תנהג עימה בניגוד לדין ולאמות מידה שוויוניות, אפשר שגם היפוך הדברים נכון. אולי למבקשת זכות מוקנית שהמשיבה תנהג עימה בהתאם לדין, דהיינו בהתאם להסכם החדש, ובהתאם לאמות מידה שוויוניות. הויכוח הוא איפוא, האם יש הסכם חדש, ומה המינהג השווה למועצות אחרות שיש לנהוג. ויכוח זה עשוי להיות מקודם על ידי גילוי המסמכים המבוקשים, המגלמים את מנהגה של המשיבה כלפי מועצות מקומיות אחרות.

בית המשפט נימק את דחיית הבקשה גם בקביעה שאין טעם בגילוי המסמכים, משום שלפי תצהיר מנהלת המשיבה, המסמכים מראים פעולות בהתאם לנוהל, ולא בניגוד לו. זו קביעה מוקדמת. יכול להיות שיש למבקשת גירסה אחרת בענין זה, ויכול להיות, שבית המשפט, שישמע את ראיות המבקשת ואת טענותיה בצורה פתוחה וללא קביעה מראש, ישתכנע שמה שאומרות ראיות המבקשת עדיף על מה שאומרת מנהלת המשיבה.

אני דוחה את טענת המשיבה, כאילו יש בגילוי המסמכים הרחבת חזית. די בכך שנטען שקיים נוהל השונה מהנוהל הכתוב, כדי שניתן יהיה להוכיחו, בכל דרך שהיא. אין שום צורך לפרט בכתב ההגנה את הראיות המוכיחות את הטענה, ויש לאפשר גילוי מסמכים במניפה רחבה של הרלוונטיות, על מנת לאפשר למבקשת להוכיח את טענותיה ולסתור את טענות המשיבה.

אני דוחה גם את טענת המשיבה שבדרישת העיון במסמכים לגבי 3 רשויות, יש התעלמות מ- 300 מקרים אחרים. אם רצונה של המשיבה, היא רשאית לגלות גם את 300 המקרים האחרים. המבקשת טענה שביקשה רק 3 רשויות למניעת הכבדה. גילוי המסמכים הוא הכבדה מסוימת. בכלל, ניהול הליכים משפטיים הוא הכבדה על פעולת המשיבה. אין מנוס מכך, ועובדה היא שההכבדה הנטענת על ידי המשיבה לא היתה בסיס לדחיית הבקשה על ידי בית המשפט קמא. צמצום הדרישה ל- 3 רשויות הוא איזון ראוי של מוטיב ההכבדה, מבלי למנוע מהמשיבה לגלות את יתר 300 המקרים, אם הדבר אינו מכביד עליה יתר על המידה. להסיר ספק, אין די בכך שתטען שיש 300 מקרים אחרים.

אני דוחה את טענת המשיבה, שככל שיש ספק, יש לפרשו ברוח האינטרס הציבורי אותו ממלאת רשות הניקוז. ראשית, גם עירית נהריה מגלמת אינטרס ציבורי. שנית, ואולי עיקר, האינטרס הציבורי הוא שפסקי דין ינתנו לאחר שניתנה לצדדים הזדמנות הוגנת להביא את ראיותיהם ולהשמיע טענותיהם. הדין כבר כולל מספר הוראות הנותנות יתרון לבעלי אינטרס ציבורי בניהול תביעותיהם, כגון עקרון הרשומה המוסדית, סדר דין מקוצר ופקודת המסים גביה. אין מקום להוסיף למגלמי האינטרס הציבורי יתרונות. גם רשות הניקוז צריכה להוכיח את תביעתה ולאפשר למבקשת להוכיח את טענותיה.

על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה לרשות ערעור, דן בבקשה כבערעור, מקבל את הערעור, מבטל את החלטת בית משפט השלום מיום 11.1.13, ומחייב את המשיבה לאפשר למבקשת גילוי ועיון במסמכים עד יום 24.3.13.

בשים לב גם להחלטתי מיום 7.3.13, אני מחייב את המשיבה לשלם למבקשת הוצאות משפט בסך 7,020 ₪. העירבון שהופקד על ידי המבקשת יוחזר לה.

ניתן היום, ב' ניסן תשע"ג, 13 מרץ 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: