עירית ירושלים נ' רגב )רוגובסקי(

החלטה

1.התובעת הגישה תביעה לסילוק ידו של הנתבע מנכס המהווה דירה בת 3 חדרים והמצויה ברח' רמות פולין בירושלים (להלן – הנכס).

2.על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת היא השוכרת ובעלת זכות החזקה הבלעדית בנכס.

עוד נטען בכתב התביעה כי הנתבע פלש לנכס והוא מחזיק בו עד היום. בנסיבות אלה, הוא בבחינת מסיג גבול.

החזקתו של הנתבע בנכס שלא כדין מונעת מהתובעת להשיב את החזקה בנכס לחב' עמידר, ממנה שכרה את הנכס.

3.במסגרת בקשה להתגונן בפני התביעה העלה הנתבע את הטענות הבאות:

ראשית, הוא אב חד הורי לשלוש בנות, אשר התגוררו בשכירות בדירה במסגרת הדיור הציבורי בהרצליה.

בשנת 2007 עברו בנותיו ללמוד בפנימייה בירושלים. בנסיבות אלה, הוא פנה למשרד הבינוי והשיכון בבקשה לקבל דירה אחרת בירושלים. לנתבע אושרה דירה בבית שמש. הנתבע ממשיך וטוען, כי במהלך הזמן התברר לו כי קיימת דירה ברח' הרואה 55/11 בירושלים שהושכרה לתלמוד תורה "בני ציון" אשר שכרה אותה מחב' עמידר.

עוד נאמר לו, כי הדירה פנויה והוא רשאי להשתמש בה צרכיו. הנתבע טוען כי סבר לתומו כי בקשתו לקבל דירה בירושלים התקבלה.

לבסוף טוען הנתבע כי עמידר, כבעלת הנכס, היתה אמורה להשכירו לזכאים לדיור ציבורי ולא היתה רשאית להשכירה לתובעת למטרות רווח.

4.במסגרת חקירתו הנגדית, הודה הנתבע כי נכון להיום הוא מחזיק שתי דירות: הנכס נשוא כתב התביעה בירושלים והדירה בהרצליה וכי הוא חי עם בנותיו גם בירושלים וגם בהרצליה.

5.לאחר שעיינתי בחומר ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הגנתו של הנתבע הינה הגנת בדים ודין הבקשה לרשות להגן להידחות.

הנתבע לא הצביע על כל זכות שבדין המקנות לו את הזכות להחזיק בנכס. הטענה כי צד ג' כלשהו איפשר לו להחזיק בנכס אינה נתמכת בכל ראיה והיתה אמורה להדליק אצלו נורה אדומה ולבדוק האם אותו צד ג' הינו בעל הזכויות הנכון בנכס. הנתבע, כמי ששוכר דירה בהרצליה מכוח חוק הדיור הציבורי, ידע גם ידע כי בקשתו להחלפת הדירה בהרצליה לדירה בירושלים נדחתה וכי אושרה לו דירה בבית שמש.

יתרה מכך, הנתבע בחר להעיד בצורה עמומה, תוך שאינו זוכר פרטים מהותיים, כמו מאיזה תאריך הוא מחזיק בנכס ובאיזה מועד עברו הבנות ללמוד בירושלים ובאיזה מוסד הן לומדות. כמו כן, לא זכר הנתבע את המועד בו פנה למשרד השיכון.

העובדה כי הנתבע, על פי הודאתו, גר אף בדירה בהרצליה, בנוסף למגוריו בנכס, מלמדת כי גרסתו כי מאן דהוא נתן לו אישור להחזיק בנכס אינה אלא אמירה סתמית. הנתבע אף אינו טוען כי הוא משלם דמי שכירות או דמי שימוש לגורם אשר נתן לו את האישור להחזיק בנכס.

העובדה כי הוא משלם תשלומים שוטפים, כדוגמת מים, אין בה כדי להעיד על הסכמה מטעם התובעת להמשך שהייתו בנכס.

באשר לטענתו כי עמידר לא היתה זכאית להשכיר את הנכס לתובעת הינה טענה תמוהה וחסרת תוכן ואין בה כדי להוות ולו ראשיתה של הגנה כנגד התביעה.

6.לאור האמור לעיל, הבקשה לרשות להגן נדחית.

הנתבע יישא בהוצאות ההליך בסך של 2,500 ₪.

ב"כ התובעת ימציא פסק דין לחתימה על פי כתב התביעה בתוך 7 ימים מיום קבלת ההחלטה.