עירית ירושלים נ' עמר

החלטה

הבקשה לביטול פסק הדין ולמתן רשות להתגונן, הועברו לעיוני.

עסקינן בתביעה ע"ס 80,284.21 ₪ שהוגשה בגין חובות ארנונה.

תמצית טענות הצדדים:

אליבא דמבקש, כתב התביעה מעולם לא הומצא לידיו. במועד בו נטען כי קיבל לידיו את כתב התביעה וההזמנה לדין, ישב שבעה עם בני משפחתו על מות אביו בבית המשפחה בעיר טבריה. לנוכח האמור יש להורות על ביטול פסק הדין מחובת הצדק. באשר לבקשה למתן רשות להתגונן, למבקש סיכויי הגנה ראויים. לטענתו, "לא בכל המועדים המפורטים בנספח א' לכתב התביעה המבקש החזיק בנכס". מאחר שהמשיבה לא שלחה למבקש דרישת תשלום והתראה, לא ניתנה לו ההזדמנות למצות את הליכי ההשגה והערר.

במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן הוסיף המבקש וטען, כי לנוכח שיעור דמי השכירות, היה לו יסוד להניח כי דמי השכירות כוללים את מסי הארנונה.

המשיבה התנגדה לביטול פסק הדין. לגישתה, ההמצאה בוצעה כדין לידי המבקש. האחרון אף יצר קשר עם משרד ב"כ המשיבה ביום 12/01/12 והודיע, כי יסדיר את החוב בתום 30 הימים שלאחר פטירת אביו. מכאן, שהמבקש מודע היה להליכים הננקטים כנגדו וקיבל לידיו את כתב התביעה. גם במישור סיכויי ההגנה לוקה הבקשה בחסר. המבקש מאשר כי שכר את הנכס, אך לטענתו בחלק ממועדים הרלוונטיים לכתב התביעה, לא היה המחזיק. גם הטענה שהמבקש לא קיבל דרישת תשלום או התראה, אין לה כל בסיס.

המבקש נדרש להתייחס לנטען ע"י המשיבה והבהיר בתשובה שהוגשה מטעמו, כי למיטב זכרונו שוחח עם משרד ב"כ המשיבה לאחר מתן פסק הדין ולא לפני כן. לתשובה צורף תצהיר מטעם מר שלמה בן חמו, המאשר שהמבקש שהה בעיר טבריה במועד בו נטען כי כתב התביעה הומצא לידיו.

דיון:

המסגרת הנורמטיבית:

תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הדנה בביטול החלטה על פי צד אחד קובעת את שלהלן: "ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים...".

הלכה פסוקה היא, כי בבוא בית המשפט לשקול ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, עליו להבחין בין שני מקרים: הראשון - ביטול מחובת הצדק, שעה שנוכח בית המשפט כי נפל פגם בהליך. המקרה השני - לא נפל כל פגם בהליך וביטול פסק הדין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט.

כאשר בביטול מחמת העדר התגוננות עסקינן, שניים הם השיקולים המנחים את בית המשפט: הראשון- מדוע לא התגונן מבקש הביטול במועד, האם מדובר במי שהתעלם מדעת מההליך השיפוטי, או שמא עסקינן במי שלא התגונן מפאת צירוף נסיבות אומלל, בהיסח הדעת או מרשלנות. במקרים אלה, בניגוד למקרה הראשון, תגבר נטיית בית המשפט לבטל את פסק הדין. השיקול השני, שעל-פי רוב נודעת לו חשיבות גדולה יותר, עוסק בסיכויי ההגנה של מבקש הביטול.

"לצד שיקולים מנחים אלה, שהאיזון הפנימי ביניהם הוסבר לעיל, קיים שיקול נוסף, מעין שיקול על, שיש להביאו בחשבון בעת שנבחנת בקשה לביטול פסק דין והוא זכות הגישה לערכאות, אשר נמנעת מאותו בעל דין שפסק הדין ניתן בהעדרו... ברי, כי זו אינה זכות מוחלטת ויש לאזנה, בין היתר, אל מול האינטרס הציבורי. כדברי השופט (כתארו אז) א' גרוניס: "בדברנו על אינטרס הציבור מכוונים אנו לאינטרס הציבורי-מערכתי בניהול תכליתי ויעיל של מערכת המשפט" (רע"א 9686/09 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר ([פורסם בנבו], 21.2.2010) פסקה 6). מכאן שבבואנו לבחון בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות (או בהעדר הגנה) עלינו לאזן בין השיקולים והאינטרסים האמורים על רקע מכלול נסיבות המקרה ולהבטיח, כי הסנקציה של מתן פסק דין במעמד צד היא מידתית בנסיבות העניין ושלא ראוי היה להפעיל סנקציה אחרת - פחותה בחומרתה - כגון השתת הוצאות (ראו למשל רע"א 2975/11 טכנו אקספרס שירותי רכב בע"מ ואח' נ' דהן ([פורסם בנבו] 30.5.2011) פסקה 9; רע"א 1119/05 גולדסיל בע"מ נ' ביליה רוברט - נכסים ובניין בע"מ ([פורסם בנבו], 27.2.2005) פסקה ח (2))" (רע"א 1957/12 זהרה חלה נ' יוסף כהן).

ומן הכלל אל הפרט.

במקרה שבפני, ספק האם כתב התביעה הומצא למבקש במועד הנטען ע"י המשיבה. עם זאת, המבקש אישר שיצר קשר טלפוני עם משרד המשיבה, באופן המעיד על קבלת כתב התביעה. לגישתו ולמיטב זכרונו, התקשר לאחר שניתן פסק הדין. בכגון דא יצוין, כי אף אם תתקבל טענת המבקש בנדון (ולכאורה השיחה היתה במועד מוקדם למתן פסק הדין), פסק הדין ניתן בחודש פברואר ואילו הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה כשלושה חודשים לאחר מכן, קרי- הבקשה הוגשה לכאורה לאחר המועד הקבוע בדין ומבלי שצורפה אליה בקשה להארכת מועד (להבדיל מהבקשה להארכת מועד להגשת הבקשה למתן רשות להתגונן).

אוסיף, כי בחינת סיכויי ההליך מובילה אף היא למסקנה כי דין הבקשות להדחות. במקרה בו עסקינן, הגנת המבקש מתבססת על טענה מסוג "אינני מחזיק". כידוע, עמדת בתי המשפט היא שככלל, ראוי למצות את דרך ההשגה קודם לפנייה אל בית המשפט האזרחי, שאם לא כן, תסוכל מטרת חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, הקובעת דרך מיוחדת להשיג על החלטות העירייה בעניין החיוב בארנונה (ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמות בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773; ע"א 739/89 אהרן מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769, 773-772). למרות שדרך ההשגה שנקבעה בחוק, אינה שוללת את האפשרות להעלאת טענת "אינני מחזיק" במסגרת התדיינות אזרחית, ברשות בית המשפט, הלכה פסוקה היא כי בית המשפט לא יאפשר דרך חלופית זו כדבר שבשגרה. בית המשפט יבחן אם יש מקום לאפשר זאת, לנוכח המסלול החלופי של הגשת השגה בפני מנהל הארנונה. עוד נקבע, כי בית המשפט יאפשר העלאת טענה שהמבקש אינו מחזיק בנכס, רק אם יימצא שטענתו מעלה שאלות בעלות חשיבות עקרונית, כללית וציבורית (ע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478, 481; רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזון והשקעות בע"מ, פ"ד נ(4) 481, 494-492. כן ראו: ת"א (שלום ראשל"צ) 4240/07 עיריית ראשון לציון נ' מ.צ.ב. מרכז ציוד בניה בע"מ).

המבקש לא טען בבקשתו, כי מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה למתן היתר כאמור. המבקש אף לא עתר לקבלת רשותו של בית המשפט להעלאת טענותיו במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין והבקשה למתן רשות להתגונן.

למען שלמות התמונה אציין, כי הלכה פסוקה היא ש"חובת תשלום ארנונה נובעת מעצם החזקה בנכס גם אם לא קיבל הנישום הודעת שומה" (לריכוז פסיקה בנדון ראו עא (חי') 4170/07 סיסו זיוה נ' עירית קרית אתא. פורסם בנבו, ניתן ביום 24/06/08). גם הטענות לפיהן סבר המבקש שדמי השכירות כוללים את החיוב בגין מסי הארנונה ושעל בעל הנכס היה להעביר את הסכומים בגין החזרי המס ישירות לעירייה, הינן טענות שאין בהן כדי להוות הגנה לכאורה מפני התביעה שבכותרת. טענותיו של המבקש, יש שיופנו כלפי המשכיר ולא כנגד העירייה.

מסקנת הדברים הינה שדין הבקשות לביטול פסק הדין ולמתן רשות להתגונן, להדחות. מתוך התחשבות במבקש ולנוכח מסקנתי, אינני עושה צו להוצאות.