עירית ירושלים נ' בית מרידור

החלטה

1.המחלוקת שנותרה לדיון, עת הסכימה התובעת למתן רשות להתגונן מפני התביעה ביחס לתקופות החיוב שעד שנת 2004, וזאת בטענת ההתיישנות, נסובה על טענת הנתבעת ביחס לחיוב הנטען בגין ארנונה לשנים 2010 עד 2011.

2.הנתבעת טוענת כי הואיל והנכס שימש לצרכיה כתנועת נוער, הרי שהיא פטורה מתשלום ארנונה, וזאת חרף מודעותה, כעולה גם מחקירת המצהיר מטעמה, לכך שהתובעת לא הכירה בשנים הספציפיות הללו, בפטור הנטען בגין הנכס נשוא התביעה שלפני.

3.התובעת טוענת, כי הנתבעת ממילא הודתה בחובה, כעולה מהתכתבויות שנערכו בין הצדדים, לרבות מכתב מיום 22.3.11, כי אין מחלוקת שהנתבעת לא נקטה בהליכי השגה ו/או ערר על החלטות מנהל הארנונה, לפיהם חויבה בשנים שבמחלוקת בארנונה בהתאם לסיווג שנערך לנכס ולפיו שימש כמשרדים וכמחסן ולפיכך אין על בית המשפט להידרש לטענות אלה, שהיה מקום להעלותן במסגרת האפיק המנהלי. אף לא ניתן כל נימוק של ממש, לשיטת התובעת, למתן רשות מיוחדת, הניתנת במשורה, להעלאת טענת הגנה החורגת מגדרי סמכות בית המשפט, בנושאים בעלי חשיבות עקרונית וציבורית מיוחדת. זאת, במיוחד שעה שעסקינן בנתבעת המודעת היטב לאפשרותה לנקוט בהליכים המנהליים המתאימים בפני מנהל הארנונה ביחס לחיובים שהושתו עליה.

4.שמעתי את הצדדים ועיינתי בכלל כתבי הטענות, על צרופותיהם. באתי לכלל מסקנה, כי דין בקשת הרשות להתגונן, ככל שהיא נוגעת לתקופת החיוב הנטענת לשנים 2010 עד 2011, להידחות. כידוע, טענות בדבר השימוש בנכס או סיווגו אינן טענות אשר ניתן להידרש להן (ודאי לא כדבר שבשגרה), כטענות הגנה של ממש אל מול תביעה לתשלום חוב הארנונה המוגשת לבית המשפט. שכן טענות אלו הנן טענות שעל פי מהותן, מנהל הארנונה (ובמידת הצורך ערכאות ההשגה על החלטותיו), הוא המוסמך לדון בהם (השוו: חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, ראו סעיפים 3(א)2), 3(ג) ו-6 לחוק הנ"ל).

5.במיוחד בהתחשב בכך שהנתבעת הינה גוף מאוגד ומיוצג, חזקה שיכולה היתה לפעול בדרך המלך הקבועה בחוק. אולם אין מחלוקת שנתבעת לא נקטה בהליכים המנהליים המתאימים לשם השגה על חיובה (או ככל שראתה באיזה מן התשובות שניתנו לה השגה, לא נקטה בהליכי ערר מתאימים). גם מדברי המצהיר מטעמה, עולה כי הנתבעת מודעת להליכים המתאימים שיש לנקוט על מנת להסדיר סוגיות הקשורות עם החיוב הנטען בארנונה (השוו: עמ' 2, שורות 20-24 לפרוטוקול). אף לא הוכחש, גם לא בחקירת המצהיר מטעמה היום, כי הלכה למעשה ביחס לשנים שבמחלוקת, לכל הפחות, קיימת ולו ראשית הודאה בחוב (כעולה מן המכתב מיום 22.3.11 שצורף לתגובת התובעת). לבסוף, לא מצאתי ששאלת סיווגו של נכס ספציפי, לשנים ספציפיות שהן השנים נשוא המחלוקת בענייננו (קרי האם מדובר בנכס המשמש לצרכים משרדיים או שמא מדובר במבנה המשמש כתנועת נוער), ואשר לפי טיבה הינה שאלה עובדתית, הינה שאלה בעלת חשיבות ציבורית ועקרונית מיוחדת שיש ליתן בגינה, באופן חריג, רשות להתגונן מפני התביעה. ראשית, משום שנושא הדיון, כאמור איננו השאלה האם הנתבעת כשלעצמה הינה תנועת נוער הפטורה באופן גורף מחיוב בארנונה (בין אם על פי פקודת מיסי העירייה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938, ובין אם לפי כל דין אחר) כי אם שאלת סיווגו של הנכס נושא התובענה (סיווג זה, הינו ממילא התנאי הנקוב בם בהוראות הרלוונטיות של פקודת הפיטורין לשם מתן פטור, לה נדרשה הנתבעת). שנית, משום שגם לשיטת הנתבעת, כך נראה, עדיין קנוייה לה האפשרות להשיג על כל חוב עתידי בגין הנכס ואשר ייחס לנתבעת פעילות משרדית במקום ולפיכך דחיית הבקשה ממילא לא תסתום את הגולל על טענות עתידיות של הנתבעת, ככל שיהיו לה.

6.מכלל האמור לעיל, מתחייבת המסקנה כי דין בקשת הרשות להתגונן ביחס לתקופת החיוב הנטען לשנים 2010-2011, להידחות. התובעת זכאית לאחוז פסק דין בגין תקופת חיוב זו בהתאם להוראות תקנה 208, לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

באשר לטענת ההתיישנות ביחס לתקופת החיוב עד שנת 2004, מתקבלת בזה בקשת הרשות להתגונן, וזאת בהסכמת התובעת.

בהתחשב בתוצאה האופרטיבית אליה הגעתי, כל צד יישא בהוצאותיו לעת הזו.

תואיל המזכירות להמציא החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, י"ט תמוז תשע"ב, 09 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: