עירית יהוד-מונוסון נ' כהן

פסק דין

לאחר שבוטל פסק-הדין, הגישה הנתבעת בקשה למספר סעדים, אולם לפי תכנה ונימוקיה אין היא אלא בקשה למתן רשות להתגונן. הבקשה נקבעה לדיון. עתה עותרת התובעת ל"דחיה על הסף" של הבקשה. למעשה, עותרת היא לדחיית בקשת הרשות להתגונן בלא צורך בדיון, מכוח הסמכות הנתונה בתקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

הנתבעת הגיבה על בקשה זו, והתובעת שבה והגיבה עליה.

עיינתי בבקשת הרשות להתגונן ובטענות הצדדים בבקשות-המשנה שבפני עתה, ודעתי כדעת התובעת.

תביעה זו, שהוגשה בגין חובות ארנונה וחיובים מוניציפליים אחרים, הוגשה לפי סדר דין מקוצר. על פי ההלכה הפסוקה, יש ליתן רשות להתגונן כל אימת שהבקשה למתן רשות להתגונן היא כזו, שניתן לומר עליה שאם תוכח – יש סיכוי כי תביא להדיפת התביעה; אולם זאת רק מקום בו הובאו הטענות שבא בפירוט מספיק לצורך קביעת היקף הפלוגתאות בין הצדדים. במקרה של תביעת רשות לתשלום ארנונה, מתווספת מגבלה נוספת, והיא, כי טענות ההגנה הן כאלה, שבית המשפט מוסמך לדון בהן, לאור הוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976.

במקרה דנן, נראה כי הנתבעת כשלה בכל הדרישות האמורות: טענת ההגנה העיקרית, ואולי היחידה שלה שניתן לבוחנה, היא הטענה, כי על פי ההסכם בינה לבין משכיר הנכס המדובר (שהעתקו לא צורף), היה הוא אמור לשלם את תשלומי החובה נשוא התביעה. טענה זו, גם אם אמת היא, אינה מקנה הגנה לנתבעת, ואין בכוחה להביא להדיפת התביעה, שכן הסכמים בינה לבין המשכיר לחוד, וחובותיה כלפי התובעת, כמחזיקה, לחוד. יכול ולנתבעת זכות תביעה כלפי המשכיר, אולם לתובעת אין נגיעה לכך.

טענותיה האחרות הן: העדר זיהוי נפרד לנכס המדובר, העדר מונה מים נפרד לנכס המדובר, וקיזוז עקב הנזק שנגרם לה, לטענתה, בשל העדר פניות מצד התובעת במועד בו יכולה היתה לתבוע את המשכיר. טענות אלה, כולן, נטענו על דרך הסתם, באמירה בעלמא, בלא כל פירוט נדרש, כגון: כיצד בוצעו החיובים במים בנכס בכללותו (אם הנכס המדובר הוא חלק מנכס גדול יותר), על מה מבוססת קביעתה כי אין זיהוי נפרד לנכס, ובעיקר: על שום מה נגרם לה נזק כטענתה, ומדוע לא תוכל עתה לתבוע את המשכיר. על כל אלה ועוד לא בא כל מענה בתצהיר הקצר-עד-מאד, ובבקשה הקצרה יותר (למעט פירוט ההלכות הכלליות הנוגעות לסדר דין זה).

זאת ועוד, נוכח הבקשה שהגישה התובעת, ניתנה לנתבעת הזדמנות לשפר את בקשתה, אולם תגובתה קצרה ואופיינית לכתבי טענותיה, ואין בה דבר וחצי דבר היכול להועיל לה.

בנסיבות אלה, אין מנוס אלא לקבוע שהגנת הנתבעת, כפי שהוגשה, היא הגנת בדים, ולפיכך דין בקשתה להידחות, גם בלא דיון, כמבוקש על ידי התובעת.

הבקשה לרשות להתגונן נדחית בזה, איפוא, וניתן בזה פסק-דין על פי העתירות שבכתב התביעה. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בקשר עם בקשת הרשות להתגונן בסך של 900 ₪.

ב"כ התובעת רשאי להגיש פסיקתה לחתימתי.

הדיון הקבוע – מבוטל.

ניתן היום, כ' סיון תשע"ג, 29 מאי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: