עירית חדרה נ' לוי ואח'

פסק דין

1.התביעה היא בגין חוב שמקורו בתשלומי ארנונה, מים וביוב.

התביעה הוגשה במקור בגין מספר נכסים ואולם לאחר שנשמעו הראיות, וטרם שהוגשו סיכומי הנתבעים, הגיעו התובעת והנתבע 1 להסכמה ולפיה ניתן כנגד הנתבע 1 פסק דין ביחס לאחד הנכסים (החנות ברחוב דוד שמעוני 27 בחדרה – להלן "החנות") ונותר להכריע רק בשאלת יתרת החוב.

2.המחלוקת שיש להכריע בה היא לכן ביחס לחובות נשוא התביעה, למעט החוב נשוא החנות, ובעיקר החוב הנוגע לסככה שנבנתה לצד החנות, שלגביו עיקר המחלוקת שבין הצדדים.

3.בעניינה של אותה סככה טוענת התובעת כי יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בחוב וזאת מהנימוקים שפורטו על ידה בסיכומים שהגישה.

אני דוחה טענה זו של התובעת.

4.בהתאם להוראות סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות (נוסח חדש) חב בארנונה מי שהוא "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס". יש לברר אפוא מי משני הנתבעים הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס.

אין מקום לחייב את שני הנתבעים ולהתחמק בכך מהכרעה. התובעת אינה טוענת כי הנתבעים החזיקו בנכס במשותף וטענתה היא כי מאחר שאין היא יודעת מי מהם החזיק הרי שיש לחייבם בחוב ביחד ולחוד. טענה זו, כאמור, אין לקבל.

והשווה: רע"א 9813/03 מ"י נ' עיריית ראשון לציון (פורסם בנבו) פסק דין מיום 4/2/07, וכן ת"א (י-ם) 14562/04 עיריית ירושלים נ' נחמיאס יוסף (פורסם בנבו) פסק דין מיום 5/10/06.

5.לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי במסמכים ובחומר שאליו הפנו הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי ביחס לחוב שנותר במחלוקת, דין התביעה כנגד הנתבע 1 להידחות, ויש לחייב את הנתבע 2 בתשלום החוב נשוא התביעה, למעט החוב שנטל על עצמו הנתבע 1 בהסכם שאליו הגיע עם התובעת, ואשר קיבל תוקף של פסק דין חלקי.

6.כאמור, עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לחוב בגין סככה שנבנתה לצד החנות שברח' שמעוני 27 בחדרה. (להלן – "הסככה/הנכס").

אין מחלוקת על כך שביום 1/1/08 נחתם הסכם שכירות, לפיו השכיר הנתבע 1 את הסככה לנתבע 2.

על פי הסכם השכירות הושכרה הסככה לנתבע 2, לתקופה של שנה, כשניתנה לנתבע 2 אופציה לשכירות של שנתיים נוספות.

הודעה על הסכם השכירות נמסרה לתובעת ובהתאם שונו רישומי התובעת והחוב נרשם על שמו של הנתבע 2.

7.הנתבע 2 טען כי לא החזיק בנכס וכי מיד לאחר שנחתם הסכם השכירות נחתם מסמך נוסף, שבו הועברה השכירות לצד שלישי, אדם בשם גרגורי סירוטין. לראיה, צרף מסמך שכביכול נחתם בין הנתבע 1 לאותו סירוטין (נספח ב' לכתב ההגנה של הנתבע 2).

הנתבע 1 הכחיש את חתימתו על אותו מסמך. חרף הכחשה זו לא הציג הנתבע 2 את המסמך המקורי וגם לא הביא לעדות מטעמו את אותו גרגורי סירוטין, שכביכול חתם על המסמך מול הנתבע 1.

בנסיבות האלה לא ניתן לבסס ממצא כלשהו על אותו מסמך.

8.מעבר לכך, טענת הנתבע 2, כאילו מעולם לא החזיק בפועל בנכס, מאחר שמיד לאחר חתימת הסכם השכירות הנזכר בתביעה הועברה החזקה למר סירוטין בהתאם לאותו נספח ב', עומדת בסתירה לכך שהנאשם הודה בכך שהוא שהחזיק בנכס מאז ינואר 08' ועד ליום 29/12/09, אז הוגש נגדו כתב אישום ונטען בו כי הוא מנהל במקום עסק ללא רישיון.

9.לאחר שהנתבע 2 הודה בכתב האישום שהוגש נגדו (תיק 20169-09-10 עיריית חדרה נ' דוד ברק תק-של 2011 (3) 29285), כפי שהוא עצמו הודה בעדותו בפני (עמ' 22 שו' 32 ועמ' 23 שו' 1-2), ממילא נשמט הבסיס מתחת לטענתו, כאילו מעולם לא החזיק או ניהל במקום עסק (עמ' 23 שו' 15).

לאור הסתירות בין הגרסאות השונות שהציג הנתבע 2, כולן בעדותו בפני, לא ניתן להאמין לעדותו כלל, וודאי שלא ניתן לקבוע על פיה כי הנתבע 2 לא החזיק בנכס.