עירית בת-ים נ' אריאל

פסק דין

בפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי בית המשפט יורה לנתבעת להוסיף ולשלם לידיה את החוב שהצטבר בגין מיסים עירונים במשך שנים ארוכות ועד ליום 31.12.2004 וביחס לנכס ברחוב כצנלסון 63 בבת ים (להלן: "הדירה").

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי לא התגוררה כלל בדירה בתקופה נשוא החוב, אלא שבמקום התגורר בעלה בלבד, וזאת לאחר שבני הזוג נפרדו והנתבעת עברה להתגורר ברחוב מניה שוחט 2 בראשון לציון.

הנתבעת הוסיפה והגישה הודעה לצד שלישי כנגד בעלה בנפרד בטענה כי יש להורות כי עליו לשאת בכל סכום שייפסק, ככל שייפסק כנגדה.

במסגרת כתב ההגנה להודעה לצד שלישי טען הצד השלישי כי בפועל לא התגורר בדירה אלא החזיק בה על מנת לשמור על זכויותיה של הנתבעת בנכס שהינו נכס של עמיגור-דהיינו דיור ציבורי, למען ילדיהם המשותפים של הצדדים. עוד נטען כי במסגרת ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה התחייב הצד השלישי לשאת בהוצאות החוב לתובעת, בכפוף לחובתה של הנתבעת לסייע בידו לקבל הנחות שונות עקב נכותו. משלא פעלה עימו הנתבעת-שולחת ההודעה שהרי אין מקום לשיטתו לחייבו בתשלום החובות.

ההליכים בתיק זה נמשכו זמן רב, בעיקר נוכח בקשות לנסות להגיע להסדרים כאלה ואחרים אשר למרבית הצער לא צלחו.

זאת ועוד, ביום 7.9.10 הוגשה הודעת הצד השלישי על פיה ניתן כנגדו צו כינוס נכסים, ומכאן שהותלו כל ההליכים כנגדו.

נוכח האמור לעיל, מתייחס פסק דיני למערך היחסים שבין התובעת לבין הנתבעת, וזאת בלבד.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים השונים שצורפו על ידי הצדדים לתיק בית המשפט, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. טעמיי להלן.

אין חולק כי הזכויות בדירה הוקנו, עוד קודם נישואיי הנתבעת והצד השלישי, לנתבעת. כן אין חולק כי הנתבעת היא זו שהיתה רשומה במשרדי התובעת כמחזיקה.

הנתבעת לא הוכיחה ולא הציגה כל ראייה לכך שניתנה על ידה הודעה לתובעת על שינוי מחזיק, או על עזיבתה של הנכס. ככל שהיה בידי התובעת לדעת, החזיקה בו הנתבעת עד למועד הפינוי בשנת 2004.

הגם שלכאורה מתוך המסמכים השונים שהוגשו לעיוני עולה כי התובעת אכן עזבה את הנכס בשנת 1995 וכי הצד השלישי הוא שנותר לגור במקום , שהרי אין בכך כדי להואיל, ככל שהדבר נוגע לחובותיה של הנתבעת כלפי התובעת.

פקודת העיריות [נוסח חדש] קובעת מפורשות בסעיפים 325 ו- 326, חובה אקטיבית של נישום להודיע לרשות המקומית, בכתב, על כך שחדל מלהחזיק בנכס.

ככל שלא פעלה כן הנתבעת, שהרי רשאית התובעת להמשיך ולראות בה כמי שהינה המחזיקה ומכאן גם החייבת בתשלומים השוטפים.

הוראות החוק והמטרה העומדת מאחוריהן מחייבת פרשנות דווקנית, שאין לסטות ממנה אלא במקרים קיצוניים.

זאת ועוד, בתיק זה לא נטען, לא כל שכן הוכח, כי התובעת ידעה על כך שהנתבעת אינה מתגוררת במקום, ולא הוצגו בפני נסיבות כאלו ואחרות מכוחן אמורה היתה התובעת להסיק קיומו של מחזיק אחר.

(בעניין זה ראה ע"א 739/89 אהרון י' מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב יפו פ"ד מה(3) 769, ע"א (מחוזי תל-אביב) 1982/97 צדוק נ' עיריית תל-אביב (טרם פורסם), בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה ואח' (טרם פורסם)).

מתוך שכך, אין אלה להסיק כי על הנתבעת לשאת ביתרת החוב שנוצרה עד למועד הפינוי בפועל.

אציין במפורש כי גם עובדת קיומו של מי שנהנה מהטלת החיוב על כתפי הנתבעת, אין בה כדי לשנות ממסקנתי דלעיל, באשר בתי המשפט נתנו דעתם בעניין זה לא אחת, כי במקרה כאמור הפתרון של הנישום הינו במערך היחסים שבינו לבין המחזיק החדש, ולא במישור היחסים מול העירייה.

(בעניין זה ראה לדוגמא ת.א. (שלום חיפה) 1483397 עיריית חיפה נ' שחר תעשיות טכסטיל (1987) בע"מ (טרם פורסם), וכן בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נד' דור אנרגיה (1988) בע"מ( טרם פורסם)).