עירית באר-שבע נ' גולן

החלטה

בפני בקשה שהגיש הנאשם, לפצותו בגין הנזק שנגרם לו במסגרת ההליך דנן.

בבקשתו, טען הנאשם כי הפסיד שלושה ימי עבודה (אחד בישיבת המענה, אחד בדיון ההוכחות ודיון נוסף בפני ערכאת הערעור), הוציא הוצאות הכרוכות בנסיעות מלהבים לב"ש (לרבות לשם תשלום הקנס ולאחר מכן, כשזוכה בערכאת הערעור, קבלת ההחזר), והשקיע שעות רבות בהכנת הגנתו.

המבקש לא נקב בסכום ההוצאות המבוקש על ידו, אולם טען כי מחלקת הפיקוח של עיריית באר-שבע נהגה בקלות ראש כשהתעקשה להמשיך בהליך המשפטי למרות שקיבלה לידה את כל החומר שהציג המבקש. לטענת המבקש, אילו היו מתייחסים ברצינות לטיעוניו, לא היו מאשימים אותו בביצוע העבירה. עוד טען המבקש כי הפקחית ועוה"ד שייצגו את המאשימה ניסחו עדויותיהם בצורה מטעה בבית המשפט.

אציין, כי המבקש הורשע בבית משפט זה בעבירה של העמדת רכבו במקום שיש בו כדי להפריע לתנועה, וזאת משקבעתי כי בהעמדת הרכב על גבי תמרור ד-10 יש בכדי לחסום נתיב תנועה בודד לפניה ימינה ובכך נגרמת הפרעה לתנועה.

המבקש ערער בפני בית המשפט המחוזי, וזוכה בדינו. בפסיקתו, קבע בית המשפט המחוזי כי אמנם תיתכן הפרעה לתנועה גם בהעדר תמרור האוסר על החניה. אלא שמצב זה צריך להיות החריג ולא הכלל, ובדר"כ, בהעדר תמרור האוסר מפורשות את החניה – היא מותרת [עפ"א 14173-04-11].

המשיבה מתנגדת לבקשה. היא מבססת התנגדותה על עמדתו העקרונית של בית המשפט המחוזי לפיה יכול ותהיה הפרעה לתנועה גם בהעדר תמרור האוסר על החניה.

בנסיבות אלו, ובנסיבות שפורטו בהכרעת הדין המקורית, סבורה המאשימה כי עמדה בפניה תשתית שהיה בה כדי לבסס הרשעתו של המבקש בעיני תובע סביר.

הדיון

בחנתי את הבקשה וסבורני כי דינה להידחות.

סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, קובע כי פיצוי לנאשם יינתן באחד משני מקרים: שלא היה בסיס לאשמה או שקיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי. בכל הנוגע לאפשרות הראשונה, כבר נפסק כי לא בכל זיכוי ניתן לטעון כי לא היה יסוד לאשמה ורק כאשר מלכתחילה לא היה מקום להעמיד את הנאשם לדין, או כאשר העובדות שנטענו לא מהוות עבירה, או כאשר היה ברור מראש כי לא ניתן היה להרשיע על ידי החומר שהיה בידי התביעה, כי אז יהיה מקום לפסוק פיצוי [ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 597, 604].

באשר לחלופה השניה, יש צורך בעילה של זדון בהעמדה לדין, או שלא היה מלכתחילה אינטרס ציבורי בהעמדה לדין; יתכנו מקרים חריגים שבהם לנאשם נגרם עיוות דין בשל התמשכות ההליכים, או שהתביעה התרשלה בבדיקת טענות הנאשם, וכן טענות או עילות אחרות מאותו סוג. קבוצת עילות אחרת עוסקת באופן הזיכוי, וסוג עילה נוסף עוסק בנסיבות האישיות של הנאשם ובבחינת הנזק הכלכלי או הבריאותי לנאשם [ע"פ 6721/01 אחמד עזאם נ' פרקליטות המדינה (פורסם במאגר "נבו")].

הכלל הוא כי הפיצוי ייוחד רק לאותם מקרים חריגים שפורטו לעיל, וכי אין די בעצם הזיכוי ואפילו "זיכוי מוחלט" או "זיכוי מלא", כדי להצדיק בהכרח תשלום פיצויים לנאשם.

במקרה שלפנינו, הכנת כתב האישום נעשית למעשה על ידי הפקח בעת רישום הדו"ח, והנאשם יכול לשפוט את עצמו, בעצמו, על ידי תשלום הדו"ח, שמשמעותו הודייה, הרשעה ונשיאה בעונש כאמור בסעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982 [להלן: "החסד"פ"]. כתב האישום המוגש לבית המשפט לאחר שהנאשם ביקש להישפט, הינו יותר "הזמנה למשפט", כאמור בסעיף 230 לחסד"פ [השוו גם רע"פ 7752/00 עו"ד שמחה ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 283, וראו גם עפ"א (מרכז) 48526-02-11 טניה יהב נ' עיריית רחובות (פורסם במאגרים)].

לפיכך, יש לעמוד בראש ובראשונה על שיקול הדעת של הפקח בעת רישום הדו"ח.

עיינתי בפסיקה הרבה שהובאה על ידי המבקש במסגרת ההליך, ואף לאחר קריאתי את פסק הדין בבית המשפט המחוזי, עדיין סבור אני אין לומר שנפל דופי כה חמור בשיקול הדעת של הפקח רושם הדו"ח.

בית משפט זה קיבל לא אחת את עמדת המאשימה לפיה העמדת רכב על גבי תמרור ד-10 מהווה הפרעה לתנועה, לרבות במקרים מסויימים גם הפרעה ממשית האסורה על נכה [השווה למשל הליך שהגיע עד לבית המשפט העליון ברע"פ 8586/10 יהודה גור נ' עיריית באר-שבע (פורסם במאגרים)]. בוודאי שלא ניתן לומר, בנסיבות אלו, כי פקחית שרשמה דו"ח על פי מדיניות שאושרה בעבר על ידי בית המשפט, פעלה בחוסר סבירות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בתיק זה, חידש מעט בתחום מדיניות האכיפה שהיתה נהוגה עד היום, ובכך גם חשיבותו. אודה, כי לאחר עיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שוכנעתי, אף אני, כי נכון יהיה לאמץ את גישת בית שמאי ביחס למאשימה, ולפיה מקום בו קיים ספק האם מותר או אסור לחנות, יש להעדיף את ההיתר. באופן זה, על המאשימה, כרשות המסדירה את החניה [האיסור וההיתר] לוודא סימון האיסור במקום בו היא סבורה שאין לאפשר חניה.

יחד עם זאת, בנסיבות אלו, ומשקבעתי כי הפקחית לא פעלה בחוסר סבירות בעת רישום הדו"ח, ואף התובע העירוני לא פעל בחוסר סבירות כשהחליט לשלוח את ההזמנה למשפט, ונוכח הפסיקה הנוגעת לחיוב המדינה בהוצאות נאשם שזוכה, אין מקום לפסיקת ההוצאות המבוקשת. לא התרשמתי גם שלנאשם נגרם עיוות דין חריג מאופן ההליך. ההליך נוהל על פי החסד"פ והתקנות לפיו. לטעמי, שכרו של הנאשם בעיקר בשינוי המדיניות שהביאה פסיקת בית המשפט המחוזי.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית.