עירית אשדוד נ' קורן

החלטה

לפני בקשת המבקש לתשלום הוצאות משפט ופיצוי מכוח סעיף 80 (א) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977

(להלן : החוק) .

לטענת המבקש, אשר זוכה במשפטו מחמת הספק ביום 16/3/11 זכאי הוא לתשלום הוצאות משפט ופיצויים מאוצר המדינה שכן, נגרמו לו הפסדים כספיים שונים וכן עוגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב כתוצאה מהגשת כתב האישום ומניהול המשפט כנגדו. בקשתו הינה כי בית המשפט יפסוק לו הוצאות ופיצוי בסכום כולל של 10,000 ₪.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת ב"כ המשיבה לא מצאתי להיעתר לבקשת המבקש.

על פי סעיף 80 (א) לחוק העונשין שכותרתו הוצאות ההגנה מאוצר המדינה :

" משפט שנתפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד לאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב] , תשמ"ב- 1982 בסכום שייראה לבית המשפט... "

הסעיף קובע שתי עילות אשר מקנות לבית המשפט סמכות לפסוק פיצויים, העילה הראשונה עניינה "העדר יסוד לאשמה" והשנייה עניינה "נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת הפיצוי". לדידי, העילה הראשונה הקבועה בסעיף זה איננה חלה במקרה שלפנינו שכן, חלופה זו עניינה מצב בו לא היה יסוד לאשמה כלל היינו, מצב בו זוכה הנאשם זיכוי מוחלט. כפי שהוכח בפני בעת הגשת דו"ח העבירה היו בידיה של המשיבה תצלומי פסולת הבנייה ודו"ח אירוע המפרט ההתנהלות אל מול המבקש ומכוח חומר זה החליטה להגיש את כתב האישום כנגד המבקש.

אין בי ספק כי בשעה שהמשיבה החליטה להעמיד את המבקש לדין בדקה היא את מלוא חומר הראיות הקביל והרלוונטי לכתב האישום, וכי החומר שעמד בפניה הכיל לפחות ראיות לכאורה לביסוס האישומים כנגד המבקש. מכאן, שעובר להגשת כתב האישום על ידי המשיבה היה יסוד לאשמת המבקש.

עצם העובדה כי בסופו של יום זוכה המבקש מן הספק מכוח העובדה כי המשיבה לא הוכיחה בפני באופן קונקלוסיבי כי פסולת הבנייה נושא האישום שייכת למבקש דווקא, בעיקר בשל העובדה כי עד התביעה לא זכר לאשורם את פרטי המקרה נוכח חלוף הזמן – אין בה לטעמי כי לבסס את הנדרש בהתאם לעילה הראשונה המנויה בסעיף.

בשעה שלא נפל כל פגם בשיקול דעתה של המשיבה עובר להגשת כתב האישום נגד המבקש הרי שלא אוכל לקבוע כי המבקש זכאי לפיצוי מכוח העילה הראשונה שעניינה "העדר יסוד לאשמה". ( ראה לעניין זה ראה ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל ( פורסם במאגרים המשפטיים ) וכן ראה ע"פ 1097/96 מאיר נ' מדינת ישראל ( טרם פורסם ) ).

השאלה הצריכה הכרעה הינה האם מקרהו של המבקש מצדיק מתן פיצוי בהתאם לעילה השנייה המנויה בסעיף שעניינה "נסיבות אחרות המצדיקות את מתן הפיצוי". בשעה שקבעתי כי לא נפל כל פגם בשיקול דעתה של המשיבה עובר להגשת כתב האישום וכי המשיבה הגישה את כתב האישום עת היה בחומר הראיות שעמד לרשותה עובר להגשתו כדי לבסס לכאורה אישום כנגד המבקש ברי, כי עצם הזיכוי מן הספק איננו מבסס את זכאותו של המבקש לפיצוי. היה והמבקש נאלץ להוציא הוצאות כלשהן על מנת לנהל משפטו הרי שהוצאות אלה הנן אינהרנטיות לכל הליך משפטי פלילי בו מנסה הנאשם להטיל ספק בראיות התביעה. למעלה מן הצורך אציין כי המבקש לא תמך עתירתו לפיצוי בסך של 10,000 ₪ ולו בבדל ראייה ובכלל זה לא צרף כל אסמכתא המעידה על תשלום לעדים או להפסד ימי עבודה.

בשעה שלא מצאתי כי קיימות נסיבות כלשהן המצדיקות את מתן הפיצוי הרי שלא אוכל לקבוע כי המבקש זכאי לפיצוי מכוח העילה השנייה המנויה בסעיף שעניינה "נסיבות אחרות המצדיקות את מתן הפיצוי".

נוכח המקובץ בקשתו של המבקש לתשלום הוצאות נדחית בזאת.

המזכירות תשגר לצדדים העתק מהחלטתי זו.

ניתנה היום, כ"ח תמוז תשע"א, 30 יולי 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: