עירית אשדוד נ' פוגל

גזר דין

הנאשם הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של אי קיום צו של בית משפט, בניגוד לסעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965.

כאמור בהכרעת הדין, ביום 12.5.03 בתיק עמק 1462/97, נגזר דינו של הנאשם בגין עבירה של ביצוע עבודות בניה ללא היתר בשטח שבבעלותו בחוף הקשתות באשדוד, בהיקף נרחב של כ- 1,700 מ"ר, ובמסגרת גזר הדין הוטל עליו צו הריסה לעבודות הבניה בתוך שנה מיום גזר הדין.

למרות זאת, בביקורות שנערכו במקום בחודשים יוני ויולי 2005, נמצא כי הנאשם לא הרס את העבודות, על אף שלא קיבל היתר לביצוען.

במהלך ניהול התיק, התמקד הנאשם בטענה כי קמה לו "הגנה מן הצדק", עקב נסיבותיו המיוחדות של המקרה, והמצב התכנוני הבעייתי בחוף הקשתות, כפי שפורטו בהרחבה בהכרעת הדין מיום 7.1.10.

בהכרעת הדין קבעתי כדלקמן :

"לסיכום כל האמור לעיל, ולמרות שאני סבורה כי עומדות לנאשם טענות כבדות משקל, שלגבי חלקן אף ניתן לקבוע כי הן מגיעות לרמה של "הגנה מן הצדק", הרי שלאור העובדה שהמקרה החל בעבירת בניה רחבת היקף מצידו של הנאשם, ולאור העובדה שהנאשם הפר לאורך זמן ממושך צו שיפוטי, ולא נקט כל צעד לצורך הימנעות מהפרת הצו, ובכך זלזל בסדרי שלטון ומשפט, אינני סבורה כי יש לקבוע כי ניהול ההליך המשפטי נגדו עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, או כי ראוי בעניינו של הנאשם לבטל את כתב האישום".

יחד עם זאת, ולאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה, קבעתי בהכרעת הדין, כי האיזון הראוי בעניינו של הנאשם הינו מתן התחשבות ממשית בעת גזירת העונש, וזאת בהסתמך על האמור בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ :

"מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב-האישום. בין היתר, עשוי בית-המשפט לקבוע, כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב האישום שהוגש נגדו, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע. .. ".

בטיעוניה לעונש, עמדה ב"כ המאשימה על חומרת העבירה של הפרת צו שיפוטי, ועל מדיניות הענישה המחמירה, הכוללת עונשי מאסר בפועל וקנסות גבוהים.

ב"כ המאשימה הפנתה לגזר דין של נאשם אחר, שוכר מבנה בחוף הקשתות, שנדון בגין עבירה של הפרת צו שניה, הנוגעת לעבירות בניה קטנות יחסית לאלו שביצע הנאשם, שנדון לעונש של מאסר למשך חודש שירוצה בעבודות שירות וקנס, וטענה כי זה אמור להיות הרף התחתון של הענישה שתוטל על הנאשם בענייננו, לאור היקף העבירות שביצע.

בנוסף, התובעת הפנתה לכך, שבמשך השנים, עשה הנאשם שימוש בעבירת הבניה כאולם אירועים. 

לאור כל האמור, עתרה התובעת להטיל על הנאשם עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה, מאסר על תנאי וקנס בסך 30,000 ₪.

הסניגור טען, כי לאור הנסיבות המיוחדות שפורטו בהכרעת הדין, הרי שעונשו של הנאשם אמור להיות קל יותר מזה של אותו שוכר, אליו הפנתה התובעת.

הסניגור חזר על טענותיו, כי אם הנאשם היה מגיש בקשות לדחיית מועד כניסת הצו לתוקף, סביר כי הבקשות היו מאושרות, וכי הנאשם פעל מתוך תום לב ולא מזלזול בהחלטות בית המשפט.

הסנגור הדגיש, כי ההליכים מצויים בשלבי סיום.