עירית אשדוד נ' ויסברט

בפני

שופטת נגה שמואלי-מאייר

הכרעת דין

כללי:

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה לפי 6(ה)(17) לחוק עזר לאשדוד (העמדת רכב וחנייתו), תשנ"א-1991 (להלן: חוק העזר), בכך שביום 25/9/2008 העמיד את רכבו על מדרכה.

הנאשם לא כפר בכך כי חנה במקום בו ניתן לו דו"ח החנייה (ורכבו אף צולם ע"י הפקח חונה במקום הנטען בכתב האישום), אולם טען כי המקום אינו מהווה "מדרכה" אלא שביל גישה המיועד הן למעבר רכבים והן למעבר הולכי רגל.

מנגד, טענה ב"כ המאשימה כי מדובר ב"מדרכה", שכן המקום מהווה שביל גישה של תלמידי בית ספר סמוך אשר תנועת רכבים בשביל זה (למעט רכבי חירום ורכבי פינוי אשפה) הינה אסורה.

המחלוקת בין הצדדים הינה משפטית, והיא נסובה סביב פרשנותו של המונח "מדרכה".

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים שבתיק לרבות סיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענות הנאשם ולקבוע כי המקום בו חנה הנאשם מהווה "מדרכה".

המסגרת המשפטית:

סעיף 1 לחוק העזר מגדיר את המונח "מדרכה" – "כמשמעותה בתקנות התעבורה".

בתקנה 1 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) "מדרכה" מוגדרת כ"חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש, ומיועד להולכי רגל בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו".

המונח "דרך" המופיע בהגדרת "מדרכה" מוגדר בסעיף 1 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה) כ"לרבות כל מסילה, דרך, רחוב, סמטה, כיכר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם", ואילו המונח "כביש" מוגדר בתקנות התעבורה כ"חלק הדרך המיועד לתנועת כלי רכב, או שנסלל או שופר לשם בכך, או שתנועת כלי רכב נוהגת לעבור בו, למעט שולי הדרך".

הפסיקה קבעה שני מבחנים עיקריים להגדרת "מדרכה" – מבחן המיקום ומבחן הייעוד.

"המבחן הוא לא באם המקום הוא מרוצף או סלול אלא אם יועד הוא על מנת שהולכי הרגל יהלכו ויעברו בו ולא בכביש סמוך... העיקר הוא לא המצב הפיזי של המקום אלא ייעודו הברור... וזהו לכן גם השלב בו מתחילה לחול הוראת חוק העזר העירוני האוסרת על החניית כלי רכב על המדרכה".

(ראו ע"פ 50/71 בר-שלום נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים)

נדמה כי לא יכול ספק כי שביל הגישה אשר בצידו חנה הנאשם מהווה "דרך" כהגדרתה בפקודת התעבורה, שכן המדובר במעבר או במקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בו. כמו כן, לאור העובדה כי במועד ביצוע העבירה שביל גישה זה יועד גם למעברם של רכבי חירום ורכבי פינוי אשפה, הרי שחלקו של שביל הגישה בו נהגו לעבור רכבים אלה מהווה "כביש" כהגדרתו בתקנות התעבורה. מכאן, וכפי שניתן להתרשם מן התצלומים שהוצגו ע"י הצדדים, אותו חלק משביל הגישה בו חנה הנאשם מהווה "מדרכה", שכן המדובר בחלק מרוחבה של דרך אשר מיועד למעברם של הולכי רגל והמצוי לצידו של "כביש" בו נוהגים לעבור רכבי החירום ופינוי האשפה. שטח זה ממלא הן אחר מבחן המיקום – בהיותו ממוקם לצידו של "כביש" – והן אחר מבחן הייעוד – בהיותו מיועד למעברם של הולכי רגל.

לאור העובדה כי בין הצדדים לא התעוררה כל מחלוקת עובדתית, הרי שמשקבעתי כי השטח בו הנאשם החנה את רכבו מהווה "מדרכה" כמשמעותה בחוק העזר, אין בידי אלא לקבוע כי מתקיימים כל יסודות העבירה וכי יש להרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום.

בשולי הדברים יש לציין כי טענת הנאשם לפיה שומרת בית הספר פנתה לפקח טרם מתן הדו"ח וביקשה לקרוא לנאשם איננה מעלה ואיננה מורידה לעצם ביצוע העבירה ע"י הנאשם, מה גם שטענה זו לא הוכחה כדבעי. כך גם בכל הנוגע לטענת הנאשם לאכיפה סלקטיבית – טענה זו נותרה טענה בעלמא אשר לא נתמכה בראיות כלשהן. על כן, אין בידי לקבל טענות אלה.

על יסוד האמור לעיל, הנני מרשיעה את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום.