עירית אשדוד נ' בנחוס

בפני

שופטת נגה שמואלי-מאייר

הכרעת דין

כללי:

כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה לפי סעיף 6(ה)(17) לחוק עזר לאשדוד (העמדת רכב וחנייתו), תשנ"א-1991 (להלן: חוק העזר), בכך שביום 10/12/2008 העמידה את רכבה על מדרכה.

למעשה, הנאשמת לא כפרה בכך כי החנתה את רכבה במקום בו ניתן לה דו"ח החנייה (ורכבה אף צולם ע"י הפקח חונה במקום הנטען בכתב האישום), אולם טענה כי המקום אינו מהווה "מדרכה" אלא שביל גישה המיועד הן למעבר רכבים והן למעבר הולכי רגל. עוד טענה הנאשמת כי לא הבחינה בשלט המוצב במקום האוסר כניסת רכבים לשביל הגישה.

מנגד, טענה ב"כ המאשימה כי מדובר ב"מדרכה", שכן המקום מהווה שביל גישה של תלמידי בית ספר סמוך אשר תנועת רכבים בשביל זה הינה אסורה. עוד טענה ב"כ המאשימה כי הנאשמת אינה מואשמת בחנייה בניגוד להוראת תמרור, ועל כן קיומו של השלט אינו מעלה ואינו מוריד לעצם ביצוע העבירה המפורטת בכתב האישום ע"י הנאשמת.

המחלוקת בין הצדדים הינה בעיקרה משפטית, והיא נסובה סביב פרשנותו של המונח "מדרכה".

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענת הנאשמת ולקבוע כי המקום בו חנתה הנאשמת מהווה "מדרכה".

המסגרת המשפטית:

סעיף 1 לחוק העזר מגדיר את המונח "מדרכה" – "כמשמעותה בתקנות התעבורה".

בתקנה 1 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) "מדרכה" מוגדרת כ"חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש, ומיועד להולכי רגל בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו".

המונח "דרך" המופיע בהגדרת "מדרכה" מוגדר בסעיף 1 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה) כ"לרבות כל מסילה, דרך, רחוב, סמטה, כיכר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם", ואילו המונח "כביש" מוגדר מוגדר בתקנות התעבורה כ"חלק הדרך המיועד לתנועת כלי רכב, או שנסלל או שופר לשם בכך, או שתנועת כלי רכב נוהגת לעבור בו, למעט שולי הדרך".

הפסיקה קבעה שני מבחנים עיקריים להגדרת "מדרכה" – מבחן המיקום ומבחן הייעוד.

"המבחן הוא לא באם המקום הוא מרוצף או סלול אלא אם יועד הוא על מנת שהולכי הרגל יהלכו ויעברו בו ולא בכביש סמוך... העיקר הוא לא המצב הפיזי של המקום אלא ייעודו הברור... וזהו לכן גם השלב בו מתחילה לחול הוראת חוק העזר העירוני האוסרת על החניית כלי רכב על המדרכה".

(ראו ע"פ 50/71 בר-שלום נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים)

שביל הגישה בו חנתה הנאשמת מופרד ומאובחן (הן בצבעו, הן באמצעות עמודים קטנים המוצבים בפתחו והן בסוג האבנים ממנו הוא עשוי) מן הכביש המצוי לצידו. כמו כן, בפתח השביל מוצב שלט המורה כי השביל מיועד למעבר הולכי רגל בלבד וכי כניסת הרכבים לשביל הינה אסורה. מכאן, וכפי שניתן להתרשם מן התצלומים שהוצגו ע"י הצדדים, שביל הגישה בו חנתה הנאשמת מהווה "מדרכה", שכן המדובר בחלק מרוחבה של דרך אשר מיועד למעברם של הולכי רגל והמצוי לצידו של "כביש". על כן, שביל הגישה ממלא הן אחר מבחן המיקום – בהיותו ממוקם לצידו של כביש – והן אחר מבחן הייעוד – בהיותו מיועד למעברם של הולכי הרגל.

לא מצאתי לקבל את טענת הנאשמת לפיה לא שמה לב לקיומו של השלט מפאת החשיכה ששרתה במקום בעת ביצוע העבירה, שכן מדובר בשלט ברור וגדול המוצב בכניסה לשביל הגישה, ולא סביר בעיני כי הנאשמת לא הבחינה בשלט זה עת נכנסה אל השביל. לא זו אף זו, משקבעתי כי השטח בו חנתה הנאשמת מהווה "מדרכה", הרי שקיומו של השלט אינו מעלה ואינו מוריד לעצם ביצוע העבירה ע"י הנאשמת, שכן הנאשמת אינה מואשמת בחנייה בניגוד להוראת תמרור אלא בחנייה על מדרכה.

לאור העובדה כי בין הצדדים לא התעוררה כל מחלוקת עובדתית, הרי שמשקבעתי כי השטח בו הנאשמת החנתה את רכבה מהווה "מדרכה" כמשמעותה בחוק העזר, אין בידי אלא לקבוע כי מתקיימים כל יסודות העבירה וכי יש להרשיע את הנאשמת במיוחס לה בכתב האישום.

על יסוד האמור לעיל, הנני מרשיעה את הנאשמת במיוחס לה בכתב האישום.