עירית אור יהודה נ' נעים

החלטה

מונחת לפני בקשת הנאשם, כפי שהובאה בדיון האחרון, לקבוע שכתב האישום אינו מגלה עבירה, לפחות לפי הוראות החיקוק שבו.

על פי כתב האישום, הואשם הנאשם בעבירות לפי חוק רישוי עסקים התשכ"ח - 1968, וכן בעבירות לפי חוק עזר לאור יהודה (איסור רוכלות) התשנ"ב – 1952, ובהסתמך על פקודת העיריות (נוסח חדש) ס' 254.

בסיס כתב האישום הוא העבירות לפי חוק רישוי עסקים דנן, שאר החוקים שאוזכרו לעיל נסמכים על הוראותיו. לפיכך, אם תתקבל טענת הנאשם, לא יהיה צורך לעסוק בחוקים הנוספים.

המעשה אותו עשה הנאשם – ואין מחלוקת עובדתית לגבי עצם עשייתו, בכל אחד מהתיקים שאוחד בהם הדיון בהחלטתי בפרוטוקול הדיון האחרון, הוא שהנאשם הוציא מעמדים, "סטנדים" של סחורה למרחק מטרים ספורים מחנותו, בשטח שהמאשימה טוענת שהוא ציבורי, והנאשם טוען שהוא שטח פרטי, ומכר סחורה זו.

נוכח מסקנתי בבקשה שבנדון לא מצאתי לנכון לעסוק במחלוקת נוספת שנתגלעה בין הצדדים, אף שדעתי נוטה בשאלה זו יותר לעמדת המאשימה מאשר לעמדת הנאשם, האם – גם בהנחה שמדובר בשטח פרטי, היה הנאשם יכול להוציא את הסחורה, היות שהרחבה היא רחבה המיועדת לציבור והציבור משתמש בה ועובר בה.

אני מקבל את טענת הנאשם לעניין כתב האישום ודוחה את טענות המאשימה:

מוסכם על המאשימה שחנות הנעליים של הנאשם אינה מהווה עסק טעון רישיון, אלא שלטענת המאשימה, די בכך שהנאשם הוציא סחורה מחנותו כדי להפוך פעולתו לרוכלות, זאת מכוח סעיף 2א' (ה) לחוק רישוי עסקים, על פיו:

(ה)בחוק זה, "רוכלות" – עיסוק בקניה, במכירה או בהצעת שירותים או מלאכה לציבור, שלא בתוך מבנה קבע.

גם אם אקבל, דווקנית, את העובדה, שבהוציאו מעמדי סחורה אל מחוץ לחנותו "עסק הנאשם במכירה לציבור שלא בתוך מבנה קבע", אין ספק ש"דווקנותה" של עובדה זו מוציאה אותה מכלל אפשרות פרשנית סבירה.

אמנם, על פי טענות המאשימה "העובדה כי לנאשם יש גם חנות של קבע למכירת נעלים אשר אינה נדרשת ברישיון עסק אינה רלבנטית", אך כאשר אותה חנות סמוכה למעמדים שהוצאו קירבה של "הדבק", ואותם מעמדים מוצאים מתוך החנות עם שחר ומוכנסים אחר כבוד חזרה לעת סגירתה, ואם מאן דהוא מוצא את אשר חשק ליבו על המעמדים הוא מתכבד, ונכנס בדלת אמותיה של החנות על מנת לשלם על הסחורה שרכש, הרי שדבר קיומה של חנות הקבע למכירת הנעליים הוא רלבנטי ביותר, העסק הוא החנות, הסחורה היא סחורה המוצאת לראווה מתוך החנות, התשלום מתבצע בחנות, ולא ניתן להפריד בין המעמדים לבין החנות הפרדה מלאכותית, שתהפוך את העיסוק כולו לעיסוק ברוכלות, להבדיל מהחנות הצמודה, שכזכור אינה מהווה עסק טעון רישיון.

מכאן, שניתן אולי להאשים את הנאשם בחריגה משטח חנותו, או אולי בעבירות על חוקי עזר אחרים שלא בא זכרם בכתב האישום, אך לא ניתן להאשימו ברוכלות.

בהינתן מסקנתי זו, אני קובע כי כתב האישום שהוגש נגד הנאשם אינו מגלה את העבירה המיוחסת לו בהוראות החיקוק.

ניתנה היום, כ"ז טבת תש"ע, 13 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: