עירית אור יהודה נ' בן נון ואח'

פסק דין

1.התביעה יסודה בנזקים שנגרמו לגדר הפרדה דקורטיבית ולעמוד תאורה, המצויים על אי תנועה במרכז כביש שבשטח העירייה התובעת, עיריית אור יהודה, ובבעלותה.

2.לטענת התובעת רכב הנתבעות פגע בגדר ובעמוד הנ"ל, והסב לה את הנזקים נשוא התביעה. הנתבעות מודות שרכבן פגע בגדר ובעמוד של העירייה, אך טוענות שהפגיעה נגרמה כתוצאה מתאונה בלתי נמנעת, כאשר רכבן החליק על מי השקיה שנגרו לכביש מכיכר שבמרכז הכביש. ולא רק שהתאונה היתה בלתי נמנעת, אלא שהיא נגרמה כתוצאה מהתרשלות התובעת בתפעול מערכת ההשקיה. התובעת טוענת שלא היו מים בכביש, ומכל מקום, על נהג סביר לצפות את האפשרות שיהיו מי השקיה בכביש ולהתאים נהיגתו לתנאי הדרך. מחלוקת נוספת מתייחסת להיקף הנזק שנגרם, ולעלות תיקונו.

3.מטעם התובעת העידו מר שלום חי, מי שכיהן במועד התאונה כסמנכ"ל העירייה וכמנהל מחלקת שיפור פני העיר; מר יוסי נמר, פקח במחלקת הפיקוח בעירייה; והמומחה מר אילן גינוסר, שערך חוות דעת מומחה לעניין היקף הנזק שנגרם. מטעם הנתבעות העידה נהגת הרכב, הנתבעת 1. הוגשו גם מסמכים ותמונות, לרבות תמונות ממקום התאונה.

4.באשר לנסיבות התאונה, העידה רק הנתבעת 1; עדי התובעת לא ראו את התאונה, אלא הגיעו למקום רק לאחר התרחשותה.

הנתבעת 1 העידה שהיא נהגה רכבה ברחוב בר - לב באור יהודה, נכנסה לכיכר ופנתה ימינה כדי לצאת ממנו, כל זאת במהירות נמוכה של 20 – 30 קמ"ש. ביציאה מהכיכר החליק רכבה, סטה סטייה חזקה ימינה, המשיך וסטה שמאלה, ואזי התנגש בגדר ובעמוד. אנשים שנכחו במקום אמרו לה שהרכב החליק על מים, היא בדקה את המקום, הלכה לביתה, הביאה מצלמה וצילמה (ראה תמונות נ/1). לפני התאונה היא לא ראתה את המים בכביש ואנשים שצפו בתאונה הם שאמרו לה שהרכב החליק כתוצאה מהמים (עמ' 39 שורות 15 – 27). בימים שלאחר התאונה היא נוכחה לראות שבוקר בוקר המקום מוצף מים.

פקח העירייה, נמר, וסמנכ"ל העירייה, שלום חי, לא ראו את התאונה אך הם הגיעו למקום כעבור זמן קצר, ולפי האמור בתצהיריהם, במקום התאונה לא היו מים בכביש.

5.ב"כ התובעת טוען שאין לקבל את גרסת הנתבעות לגבי מסלול נסיעת רכבן, מאחר ובעדות נטען למסלול נסיעה שונה מהאמור בכתב ההגנה, ובכך יש שינוי חזית אסור. לפיכך גם אין ליתן אמון בעדות. אינני מקבלת טענות אלו.

הגרסה המופיעה בכתב ההגנה אינה שונה מהעדות. בכתב ההגנה נטען להחלקת הרכב על מי השקיה בעת יציאתו מהכיכר, ובעדות הוסיפה העדה וסיפרה מהיכן הגיע הרכב לכיכר (וראה סעיף 4 לכתב ההגנה, הציטוט של סעיף זה, כמובא בסיכומי התובעת, אינו מדוייק). ואפילו הייתי מקבלת את הטענה שהעדות לגבי מסלול הנסיעה שונה במעט מהאמור בכתב ההגנה, לא הייתי רואה בכך שינוי חזית, והחזית היא אם רכב הנתבעות החליק כתוצאה ממי השקיה שזלגו לכביש, אם לאו. אינני מקבלת גם את הטענה שאין ליתן אמון בעדות לאור השינוי הנטען במסלול הנסיעה. לא רק שאין שינוי, אלא שהעדה הבהירה שמסלול הנסיעה זכור לה, מאחר והיא מתגוררת בסמוך, ונסעה לכיכר מביתה.

6.ב"כ התובעת מוסיף וטוען, שמעדות הנהגת עולה שלא יתכן שהרכב החליק על מים, שהרי בתמונות שצילמה לא נראים מים במסלול נסיעתה, היינו הצד הימני של הכביש, אלא רק בצד השמאלי של הכביש, באזור הכיכר, המצוי במרכז הכביש. גם טענה זו אינה מקובלת עלי, ומספר טעמים לדבר.

ראשית, גם אם הנהגת פנתה מימין לימין, אין זה אומר שהפנייה נעשתה בדיוק בקטע הכביש הצמוד ממש לימין, ומאוד תתכן סטייה לצד השמאלי של הכביש, למקום בו נראים מים בתמונות שצולמו. שנית, העדה העידה שחלפו 45 דקות לערך מעת התאונה ועד לצילום התמונות (היה עליה להתאושש מעט, ללכת לביתה, להביא מצלמה, לחזור ולצלם), ויתכן ובינתיים התייבשו חלקים בכביש. שלישית, מים אינם עומדים במקומם, הם זורמים למקום הנמוך יותר, וממילא לא ניתן למדוד בס"מ את מיקום המים. רביעית, עד התובעת, חי, העיד שהכביש הוא בירידה לכיוון היציאה מהכיכר, שם החלה התאונה. לפי עדותו המים באזור הכיכר זורמים לכיוון היציאה מהכיכר (עמ' 19 – 20 לפרוטוקול), וגם המים הנראים ברחוב בר לב, הוא הרחוב ממנו נכנסה נהגת הנתבעות לכיכר, מתנקזים לאותו כיוון (עמ' 22, וראה גם עדות נמר בעמ' 25 לפרוטוקול). חמישית, בכביש נוסעים רכבים ואלו יכולים לגרום להעברת המים ממקום למקום. ואכן עד התובעת, נמר, אישר שבתמונות שצילם, תמונה מס' 3, נראים סימני מים עד לכיכר (עמ' 24 שורות 17 – 23). שישית, מהתמונות שהוצגו עולה שלא רק בכביש סביב הכיכר היו מים, אלא גם ברחוב המוביל לכיכר, רחוב בר לב, ממנו הגיע רכב הנתבעות לכיכר. אין לטעמי משמעות של ממש לשאלה אם גלגלי הרכב נרטבו ממי השקיה שהיו ברחוב המוביל לכיכר, וכתוצאה מכך החליק ביציאתו מהכיכר, או אם גלגלי הרכב נרטבו ממי השקיה שהיו בכיכר עצמה, וכתוצאה מכך החליק הרכב.

7.ועוד טוען ב"כ התובעת שהגרסה לגבי החלקת הרכב על מים בכביש, מבוססת על עדות שמיעה בלתי קבילה, שהרי נהגת הנתבעות עצמה אינה יודעת מה גרם לרכב להחליק, ואותם אנשים שטענו באוזניה שהרכב החליק במים, לא הובאו לעדות. אלא שהנתבעת העידה שביציאה מהכיכר היא הרגישה שרכבה החליק ימינה ולאחר מכן החליק שמאלה (עמ' 34 שורות 9 – 11), וזו עדות ישירה על החלקת הרכב. הנהגת גם העידה שלאחר שנאמר לה שההחלקה היא תוצאת מים בכביש, היא בחנה בעצמה את הכביש ונוכחה לראות שיש בו מים (עמ' 34 שורות 16 – 19), וזו עדות ישירה שהיו מים בכביש. עדות הנהגת נתמכה בתמונות שצילמה סמוך לאחר התאונה, נ/1, בהן נראים מים סביב הכיכר וברחוב בר לב המוליך לכיכר. מכאן שעדות נהגת הנתבעות הן באשר להחלקת הרכב בכביש והן באשר להימצאות מי השקיה בכביש, נסמכת על מראה עיניה, ואינה עדות שמיעה.

מול עדות זו עומדים תצהירי שני עדי התובעת שטענו שבמקום התאונה לא היו מים. אלא שגרסה זו אינה מתיישבת עם התמונות שצילמה נהגת הנתבעות כאמור לעיל, ובתמונות שצולמו על ידי עד התובעת (ת/1) כמעט ולא נראה הכביש, על כן לא ניתן ללמוד מהן על מצב הכביש. זאת ועוד. תצהירי התובעת מתייחסים למקום התאונה ולא לכיכר, אף שהפגיעה בגדר ובעמוד היא במרחק של כ – 40 מ' מהכיכר, ולפיכך אין בטענה כי במקום התאונה לא היו מים בכביש כדי לסתור את טענת נהגת הנתבעות (וראה עדות חי בעמ' 16 שורה 10 ואילך, שם מבהיר העד שבכיכר אולי היו מים אך לא במקום התאונה, 40 מ' משם). יש להוסיף שתצהירי התובעת נערכו בחודשים ספטמבר – אוקטובר 2010, שעה שהתאונה אירעה בשנת 2004, ולא מן הנמנע שהעדים אינם זוכרים את כל פרטי התאונה.

8.התוצאה היא שהנתבעות הוכיחו שרכבן החליק בכביש רטוב. בנסיבות אלו, המסקנה כי הכביש הרטוב, גם אם לא היה הגורם הבלעדי להחלקה, תרם לה, היא מסקנה הגיונית, סבירה ומסתברת. לעניין זה יש להוסיף, שמהתמונות שהוצגו עולה שכמות המים שהיתה בכביש לא היתה שולית, וסביב הכיכר נראית שלולית מים של ממש ולא רטיבות קלה. לאור האמור אני מקבלת את טענת הנתבעות לפיה רכבן החליק על מי ההשקיה שזלגו לכביש, איבד שליטה ופגע בגדר ההפרדה ובעמוד התאורה. מכאן לבחינת האחריות לתאונה.

9.הנתבעות טוענות שהתאונה היא תוצאה של החלקת הרכב ועל כן היא היתה בלתי נמנעת. טענה זו אינה מקובלת עלי. גם אם היו בכביש מים, אין זה אומר שלא ניתן היה למנוע את התאונה, להיפך, על נהג סביר להתאים נהיגתו לתנאי הדרך, לרבות לנהיגה בכביש רטוב. וכך נפסק לעניין זה בפסק הדין בעניין בלגשווילי (ע"א 446/82 בלגשווילי נ. אלגבאדין):

"אמת נכון הדבר, שההחלקה על הכביש אינה, כשלעצמה, מהווה ראיה ניצחת בדבר רשלנותו של הנהג. יכול להיות שהיה במקום כתם של שמן או שהיה מכשול אחר בכביש, או שנגרם הדבר על-ידי גורם חיצוני זה או אחר, אך אינני מוכן לומר, שההחלקה אינה מהווה ראיה כלשהי בדבר רשלנות הנהג, משמע שהיא עובדה נייטראלית לחלוטין. אין טבעה של מכונית להחליק על גבי הכביש מאליה. לכאורה, מצביעה ההחלקה על אי-נקיטת אמצעי זהירות נאותים מצד הנהג. רשלנות זו עשויה להתבטא בדרכים שונות: או שהנהג נסע במהירות מופרזת, או שלא האט את מהירות נסיעתו כאשר נוכח לדעת שהכביש הינו רטוב, וזאת במיוחד בעת היכנסו לסיבוב בכביש, או שלחץ על הבלמים בצורה פתאומית מדי בהתחשב בתנאי הכביש, או שהפנה את הגה המכונית בתנועה חדה, או שמצב הצמיגים במכוניתו לא היה תקין וכו' ..... הייתי מעביר אל הנאשם או אל הנתבע את הנטל להביא ראיה בדבר הנסיבות שיכלו להביא לידי החלקת המכונית. ההבדל בין המשפט הפלילי והמשפט בנזיקין אזרחיים (כמו במקרה שלפנינו) הינו, שבמשפט הפלילי, אם לאחר שמיעת כל הראיות נשאר בלב השופט ספק סביר באשמת הנהג, אזי יזכהו, ואילו במשפט האזרחי תיפול ההכרעה על-פי מאזן ההסתברויות" (פסקה 7 לפסק הדין).

משמע, אף שקבלתי את טענת הנתבעות כי רכבן החליק בכביש הרטוב, אין זה אומר שלא תרמו להחלקת הרכב גורמים נוספים, ואין זה אומר שהתאונה היתה בלתי נמנעת. להיפך, על הנתבעות הנטל להוכיח מדוע לא יכלו למנוע את התאונה.

10.נהגת הנתבעות העידה שהיא לא ראתה מים בכביש. מעדות זו ברור שהנהגת לא התאימה נהיגתה לנהיגה בכביש רטוב. לא הובהר מדוע לא הבחינה הנהגת במים שהיו בכביש. התאונה אירעה בחודש ספטמבר בשעות הבוקר, ועל פני הדברים, ניתן היה להבחין במים. הנהגת עצמה העידה, שבימים שלאחר התאונה היא הבחינה שהכביש מוצף מים. היה זה מחובתה של נהגת הנתבעות להבחין במים שבכביש ולהתאים נהיגתה לתנאי הדרך. משלא עשתה כן, היא התרשלה בנהיגתה.

זאת ועוד. הנתבעת 1 העידה שהיא נהגה במהירות של 20 – 30 קמ"ש, אך עדותה אינה תואמת לנסיבות התאונה. מעדויות הצדדים עולה שרכב הנתבעות החליק ביציאה מהכיכר, המשיך בנסיעה ונעצר בגדר המצויה במרחק של כ – 40 מ' מהמקום. הנתבעת 1 גם אישרה בעדותה שכריות האוויר נפתחו. עובדות אלו מלמדות שמהירות הנסיעה היתה גבוהה בהרבה משנטען. ואכן, בחינת עדות הנתבעת מעלה שהעדות אינה אלא הערכה גרידא, כדבריה "אני מניחה שזה משהו בין עשרים לשלושים, אני לא חושבת שאפשר לנסוע יותר" (עמ' 35 שורות 10 – 12). זאת ועוד, לפי הנראה בתמונות נ/1, כדי לצאת מהכיכר יש לבצע פנייה ימינה של 90 מעלות לערך (וראה עדות חי בעמ' 11 שורה 11). משמע לא רק שמדובר בנהיגה בכביש רטוב, אלא גם בסיבוב חד.

המסקנה המסתברת היא שהנתבעת 1 לא התאימה נהיגתה לתנאי הדרך והכביש, היא לא נהגה במהירות המתאימה לנהיגה בכביש רטוב ובסיבוב, והחליקה. לאור האמור האחריות לתאונה רובצת על הנתבעות.