עיריית תל אביב נגד החניונים: תבעה לתשלום ארנונה של כ2.8 מיליון שקל

1.התובעת הינה עיריית תל אביב. הנתבעות 1 ו-2 הינן חברות אשר הפעילו חניונים במקרקעין המצויים בתחום שיפוטה של התובעת (להלן "הנתבעת"). הנתבע 3 שימש כמנהל ובעל השליטה בנתבעות 1 ו-2 )"נוריאלי") .

על פי כתב התביעה, החזיקו הנתבעות 1- במספר חניונים המצויים בתחום שיפוטה של התובעת. בגין החזקתן בחניונים אלה, צברו הנתבעות חובות דמי ארנונה- הנתבעת 1 צברה חוב בגובה 1,896,208 ₪ ואילו לנתבעת 2 נצטבר חוב בגובה 965,987 ש"ח.

2.לטענת התובעת, הנתבעות הפעילו במקום חניונים מצליחים, נשאו בתשלום ההוצאות המחויבות בתשלום כגון חשמל , ספקים וכדומה, אולם במקביל, נמנעו במכוון מתשלום דמי הארנונה. לשיטתה- מהווה הדבר העדפת נושים אסורה, המקימה אף אחריות נזיקית ישירה לנוריאלי מנהלן ובעל השליטה בהן.

3.עוד טוענת התובעת כי נוריאלי עשה שימוש במסך ההתאגדות של החברות על מנת להתחמק מתשלום חוב הארנונה, שכן העביר פעילות נתבעת אחת לרעותה, תוך ידיעה כי אין, אף לא לאחת מהן, נכסים מהם ניתן יהא להיפרע. כך, הוקמה הנתבעת 2 מיד כשהנתבעת 1 הפסיקה פעילותה והמשיכה פעילות זו. לפיכך, לעמדתה, יש לראות בכך חוסר תום לב ולחייבו בתשלום באופן אישי.

נטען ע"י התובעת בנוסף כי חוב הארנונה חלוט לאחר שלא הוגשה השגה לגביו וכי במהלך השנים פעלה פעולות גבייה שונות כנגד הנתבעות, שלא צלחו.

4.לחילופין, עותרת התובעת לחיובו האישי של נוריאלי בחוב החל מיום 1.1.04 וזאת מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג- 1992.

לשיטתה, בהתאם לסעיף זה ולסעיף 119 לפקודת מס הכנסה, ככל שלא יוכיח נוריאלי כי לא נטל כספים מקופת הנתבעות 1-2- יש לחייבו חיוב אישי בחובן. לשיטתה, קיימת חזקה כי הפסקת פעילות החברה הינה שוות ערך להעברת הנכסים בה לבעלים ללא תמורה ועל כן ניתן לגבות את החוב מבעליה- קרי, נוריאלי. לפיכך, עותרת היא לחיובו האישי בסכום של 2,498,244.46 ₪.

5.מנגד, טוענים הנתבעים כי החזיקו בנכס והפעילו בו חניונים במהלך השנים מכוח הסכם שנערך עם הבעלים במקרקעין. על פי האמור בהסכם, לשיטתם, היה עליהם לפעול לפינוי פולשים ששהו בנכס ולאחר מכן לשמור עליו מפלישות נוספות. כך, מדובר היה באינטרס הבעלים ובכללם התובעת- עיריית תל אביב- אשר הינה בעלים במושע במקרקעין.

6.עוד טוענים הנתבעים כי בשל ההחזקה בנכס לטובת הבעלים, ניתן להם פטור מארנונה. כך, הואיל ולא הגיעו חשבונות הארנונה והודעות הגבייה מטעם התובעת, היו סמוכים ובטוחים כי הסדר זה למתן פטור מארנונה בתמורה להחזקה בנכס, פינוי ושמירה- שריר וקיים. מכאן, טוענים הם, כי חוב הארנונה איננו חלוט וכי טרם חלף המועד להגשת השגה או ערר.

עוד טענו הנתבעים כי במהלך השנים לא פעלה התובעת לגביית הארנונה ומשכך, סברו כי אין הם צריכים לשאת בתשלום כלשהו בגינה.

7.לגופו של חוב- טענו הנתבעים כי צו הארנונה שניתן כנגדם מכיל תשלום ארנונה אף של נכסים שאינם בהחזקתם לגרסתם, בשטח, חונים בפועל, פולשים שונים וכאלה הטוענים לזכות חניה במקום. לגרסתם, אין הם מחזיקים בלמעלה מ- 80% משטח הנכס ועל כן לא היה מקום לחייבם בתשלום בגין כל השטחים המשותפים ושטחי המעבר. לפיכך, טוענים הם, בטל צו הארנונה מעיקרו, שכן ניתן בחוסר סמכות.

עוד מעלים הנתבעים טענות קיזוז- לפיה יש לקזז מגובה החוב את ההוצאות שהוציאו לצורך פינוי הנכס והשמירה עליו כ"נקי" מפולשים.

8.הנתבעים הכחישו כי הפעילו את החניונים במרמה, העדפת נושים וניסיון להתחמק מתשלום הארנונה, וטענו כי פעילותם במקום נשאה הפסדים. וכך אף ביחס לבקשה להרמת המסך כנגד הנתבע 3- אשר לעמדת הנתבעים- יש לדחותה.

מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של הגב' רחלה טורס ושמעון מלכי- אשר משמשים בה בתפקידים שונים וכן נשמעה עדותם. מטעם הנתבעים, ניתן תצהירו של הנתבע 3 והוא אף נחקר עליו.

דיון והכרעה-

9.נראה כי יש להבחין בין שומת הארנונה- אשר אם יוכח כי לא הומצאה, יכול ותקים לנתבעים טענת הגנה כנגד היותו של החוב חלוט, ובין דרישת התשלום, אשר אף מקום בו לא הומצאה, אין הדבר מקים מחסום דיוני מפני הגשת התביעה.

וכדברי רוסטוביץ-

"חובת התשלום של נישום פלוני מתגבשת בשעה שפקיד השומה של הארנונה משית עליו ארנונה בשומה המופנית אליו. ודוק, החבות הרעיונית בארנונה אינה תלויה בהוצאת שומת ארנונה, אלא שזו אינה מתגבשת לכלל סכום מסוים עד להוצאת השומה. על אותה דרך, אין החבות הרעיונית בארנונה תלויה במשלוח שומת הארנונה או במשלוח דרישת התשלום על פי סעיף 306 לפקודת העיריות.