עיריית תל-אביב נ' שולביץ ואח'

פסק דין

1.לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל-אביב (כב' השופט מנחם קליין) בת.א 49605/05 (ניתן ביום 18.6.08) במסגרתו נדחתה תביעת המערערת להחזר הוצאותיה בסך 2,297 ש"ח בגין עבודות הריסה שבוצעו בנכסו של המשיב.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא

2.המשיב הינו אחד הבעלים של נכס המצוי ברחוב פיארברג 9 בתל אביב, והידוע כחלקה 8 בגוש 6936 (להלן- הנכס). ביום 10.7.03 התבצעה ביקורת בנכס ע"י מהנדס מטעם המערערת, בעקבותיה הוצאה הודעה לפי סעיף 7 לחוק עזר עירוני תל-אביב-יפו (מבנים מסוכנים), התשס"ב- 2001 (להלן- חוק העזר) כי הנכס, או ליתר דיוק, המרפסת של דירה, שחלקה בבעלות המשיב (להלן- המבנה), נמצא במצב בו קיימת "סכנה מיידית" למחזיקים בו או לציבור ועל כן יש להרסו.

3.ביום 13.7.03 התבצעה, בהתאם לצו, הריסת המבנה. לאחר ביצוע הצו האמור, דרשה המערערת החזר הוצאות בגין העבודות שבוצעו. מכאן התביעה בפני בית משפט קמא.

4.בית משפט קמא קבע כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש ממנה.

המערערת לא הציגה כל ראיה למסוכנות הנטענת של המבנה או לכך שניתנו התראות קודמות לגביי מסוכנות הנכס, וזאת על אף שלאור עדות מהנדס העירייה, הוכרז הבניין כנכס מסוכן עוד בשנת 1991. כך גם, לא הוכח ביצוע כל פעולת מנע טרם הריסת המבנה כגון, אזהרת הדיירים בנוגע למסוכנות המבנה או גידור המתחם שבסיכון, וזאת למרות טענת מהנדס העירייה כי התקיימה סכנה ממשית באי הריסת המבנה.

5.בנוסף, נקבע כי המערערת בחרה להודיע רק למר לוונטהל, שהינו מחזיק ב- 25% מהזכויות בנכס בנוגע למפגע הבטיחותי ותוצאות אי סילוקו, וזאת עשתה המערערת במכתב רשום בו צוין בסעיף 4 כי:

"באם לא תבצע את העבודות כנדרש, רשאית העיריה לבצע את העבודות הנדרשות ולגבות ממך את הוצאות הביצוע".

יחד אם זאת, ולמרות האמור במכתב, לא אפשרה המערערת את ביצוע העבודות כנדרש, ואף לא שלחה או למצער לא הוכיחה את שליחת אותה הודעה למשיב.

לטעמו של בית משפט קמא היה עליה לאפשר לבעלי הנכס להביע עמדתם, להזמין חוו"ד מטעמם אם היו חפצים בכך או לבצע את תיקון הנדרש תוך זמן סביר, כשנפסק כי שלושה ימים אינם נחשבים זמן סביר לביצוע האמור, במיוחד לאור העובדה כי מתוך שלושת הימים ממועד הוצאת הצו ועד לביצועו בפועל, שניים מהם הינם ימי מנוחה (שישי ושבת).

6.כמו כן, נקבע כי מעת שהמערערת בחרה שלא לבצע את ההריסה באופן מיידי, על אף הסכנה הטמונה בכך, אזי הייתה יכולה לבצע פעולות מנע על מנת להבטיח את המקום ובכך למנוע נזק לציבור מחד גיסא, ומתן אפשרות תגובה למשיב מאידך גיסא. משלא פעלה כאמור, לא נהגה המערערת כפי שמצופה מרשות מנהלית לנהוג.

7.בנוסף, נפסק כי התנהלותה של המערערת הייתה נגועה בחוסר תום לב ולא עמדה בתנאים לפגיעה בקניינו של אדם בהתאם לסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בנוסף, המערערת לא הציגה כל ראיה לכך שהמכתבים בדבר צו ההריסה נשלחו למשיב, כך גם נמנעה מלנסות לאתרו בכל דרך אחרת. כל שעשתה על מנת לפוטרה כביכול מאחריות, להדביק מודעה בסמוך לבניין, וגם זאת, זמן קצר מאוד טרם ביצוע הצו.

טענות הצדדים בערעור

טענות המערערת

8.שגה בית משפט קמא, לטענת המערערת, בכך שקבע כי עליה היה הנטל להוכיח כי המבנה היה במצב של סכנה מיידית. לטענתה, מהיותה רשות מנהלית עומדת לזכותה חזקת התקינות. דהיינו, כי פעלה באופן חוקי, בסבירות ולאחר ששקלה את השיקולים הרלוונטיים, ועל החולק על החלטת הרשות נטל ההוכחה. מכאן שעל המשיב היה הנטל להוכיח כי המבנה לא היה במצב של סכנה מיידית וכי המערערת פעלה שלא כדין. בנוסף, המשיב לא חלק על תוקפו של חוק העזר המעניק שיקול דעת לראש העיריה להורות על מתן צו הריסה בנסיבות הקבועות בחוק.

9.עוד טוענת המערערת, כי בית משפט קמא טעה בכך שהתערב בשיקול דעתו המקצועי של מהנדס העירייה. לטענתה, המהנדס שהינו עד מומחה, מיומן ומנוסה, מוסמך מכוח חוק העזר להעניק חוו"ד בנידון, ובהעדר ראיות סותרות אין בית המשפט צריך להחליף את שיקול דעתו של המומחה בזה שלו. יתירה מכך, המשיב לא הציג כל ראיה לכך שהיה פגם בחווה"ד ו/או בשיקול דעתה של המערערת. על כן, לא היה מקום להתערב בממצאי המערערת, כי המבנה היה במצב של סכנה מיידית.

עוד מוסיפה המערערת כי אין לראות בכך שלא פעלה באופן מיידי, כראיה לאי מסוכנות ממשית של המבנה. לדבריה, אם אכן היה מתרחש אירוע כתוצאה מאי ביצוע ההריסה או פעולה אחרת, אזי בהחלט ייתכן כי הייתה נמצאת חבה באחריות כלפי הנפגע/ניזוק מאותו אירוע.

10.המערערת טוענת כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי היה עליה להודיע למשיב טרם ביצוע ההריסה, ולאפשר לו להתנגד או להזמין חוו"ד מטעמו, שכן הדבר סותר את תכלית סעיף 7 לחוק העזר, הדן במצב של סכנה מיידית. במצבים כגון דא, רשאית המערערת, ואף חייבת להורות על ביצוע ההריסה באופן מיידי, וללא הזדקקות לתגובה כזו או אחרת אשר נוגדת את האינטרס הציבורי שבסילוק הסכנה המיידית.