עיריית תל-אביב נ' לוונגרוב

פסק דין

מבוא

ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב (כב' השופט גיא היימן) ב – ת.ב. 01/07/0015288 מ - 5.2011. בימ"ש קמא ביטל צו הריסה מנהלי מכוח סעיף 238א(ז)-(ח) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התו"ב) שהוציאה המערערת כנגד המשיבה (להלן – "הצו המנהלי"), בגין בנייה ללא היתר של מבנה שקירותיו מבלוקים וגגו מבטון, בשטח של 30 מ"ר בכתובת שפתי ישנים 13, סמטת מזל דגים 4 בתל אביב – יפו (להלן – "המבנה").

ואלה העובדות הצריכות לעניין:

המשיבה, בעלת מוזיאון ביפו, בנתה ללא היתר על גג המוזיאון מבנה בשטח של 30 מ"ר. המערערת הוציאה ביום 28.10.07, צו הריסה מנהלי בגין המבנה בעוד הבנייה בעיצומה, וכן בגין סככה שנבנתה ושבינתיים נהרסה ע"י המשיבה.

ביום 28.11.07 הוציאה המערערת צו הריסה מנהלי נוסף מאחר שהצו הראשון לא הומצא כדין. ביצועו של הצו עוכב ע"י בימ"ש קמא עד לקיום דיון במעמד הצדדים, והדיון נדחה מספר פעמים.

במקביל הגישה המערערת ביום 17.11.2008 כתב אישום כנגד המשיבה (להלן – "התיק הפלילי"). ביום 6.10.2010 אישר ביהמ"ש הסדר טיעון בין הצדדים בתיק הפלילי, ולפיו תשלם המשיבה קנס כספי בסך 98,000 ₪, כפל אגרות בסך 2,000 ₪, וכן ניתן צו הריסה שיפוטי שייכנס לתוקף ביום 28.6.2011. מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה המנהלי נדחה 3 פעמים. בפעם הראשונה (ביום 17.12.09) נדחה מועד כניסתו לתוקף בהסכמת הצדדים ליום 21.8.2010. בפעם השנייה (ביום 16.9.2010) נדחה מועד כניסתו לתוקף של הצו המנהלי בהסכמת הצדדים ליום 2.2.2011. בפעם השלישית (ביום 23.3.2011) נדחה מועד כניסתו לתוקף של הצו המנהלי בהסכמת הצדדים עד ליום כניסתו לתוקף של הצו השיפוטי, קרי עד ליום 28.6.2011. באפריל 2011 הגישה המשיבה בקשה לבימ"ש קמא לבטל הצו המנהלי. ביום 1.5.2011 נעתר בימ"ש קמא לבקשה וביטל את הצו, ומשכך הגישה המערערת את הערעור דנן.

בימ"ש קמא נימק החלטתו לביטול הצו המנהלי, בכך שבין אם הצווים בסוף יהיו חופפים ובין אם לאו אין הצדקה להותרתו של הצו המנהלי. אם הצווים יהיו חופפים אין טעם בהמשך קיום הצו המנהלי, מאחר שכל תכליתו להעניק למערערת סעד זמני ומהיר למניעת עובדה מוגמרת בשטח בטרם תספיק המערערת לפנות לביהמ"ש. מאידך, אם בסוף ההליכים הצווים לא יהיו חופפים הרי שיש למנוע מראש מצב של שתי החלטות סותרות.

טענות הצדדים

עיקרי טענות ב"כ המערערת:

משנדחה מועד כניסתו לתוקף של הצו המנהלי בהסכמה ל– 28.6.2011, מרוץ 30 הימים, אמור להתחיל רק ביום היכנס הצו המנהלי לתוקף.

משהחליט בימ"ש קמא לבטל את הצו המנהלי, לא ניתן לבקש עיכוב ביצוע כיוון שאין מה לעכב ולכן כל שנותר הוא רק לערער.

המערערת לא הרחיבה חזית, אלא ביהמ"ש, בכך שקבע שיש לבטל את הצו המנהלי ללא התייחסות לטענות המערערת, אלא מטעמים אחרים שפרט.

סע' 250 לחוק התו"ב לא התכוון לבטל את זכות הערעור על החלטות בימ"ש באשר לביטול צווים מנהליים. פרשנות המשיבה לסע' 250 לחוק התו"ב איננה מתקבלת על הדעת, שכן תוצאתה תהיה גם נעילת שערי בית המשפט בפני מי שנפגע מצו הריסה מנהלי שהוצא שלא כדין.

עיקרי טענות ב"כ המשיבה :

למערערת אין זכות ערעור על החלטת ביהמ"ש לבטל את הצו המנהלי. לפי סע' 250 לחוק התו"ב ניתן לערער רק על החלטה של בימ"ש, ליתן צו הריסה מנהלי או לסרב לתיתו, אך לא על זו של רשות מקומית.

הצו המנהלי פקע לאור סע' 238א(ט) לחוק התו"ב, מאחר שעברו 30 יום מיום הגשת התצהיר שצורף לצו המנהלי, והמערערת לא ביקשה עיכוב ביצוע על מנת להשאיר בתוקף את הצו המנהלי עד לאחר הכרעה בערעור.

הערעור לוקה בהרחבת חזית אסורה. הוא חורג מהטענה היחידה שהעלתה המערערת בתגובתה הקצרה בכתב שניתנה על ידה בבימ"ש קמא (בכתב יד על גבי בקשתה המפורטת של המשיבה).

צו הריסה מנהלי הוא דרקוני ונועד להוות תרופה ראשונה לפני נקיטת הליך פלילי, ואיננו רלוונטי אחרי שההליך הפלילי למעשה הסתיים בהסדר הטיעון.

בחתימתה על הסדר הטיעון בתיק הפלילי, המשיבה לקחה בחשבון את הארכה שהסכימה המערערת לאפשר להשגת ההיתר, כמו גם על גובה הקנס, אך לא העלתה בדעתה כי אחרי חתימת הסדר הטיעון ועד למועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה השיפוטי, המשיבה יכולה להרוס את המבנה מכוח הצו המנהלי.