עיריית תל אביב-יפו נ' פייגנבלט

פסק דין

1. לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב (כב' השופטת א' גזית) מיום 24.5.10, בו זוכתה המשיבה מעבירות סטייה מהיתר או מתכנית לפי סעיפים 145 ו-204(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה -1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"), מהטעם של הגנה מן הצדק.

2. כתב האישום הוגש במקור ביום 27.12.06 כנגד המשיבה, בעלת הבנין, וכנגד שניים אחרים (נאשם 2 נמחק מכתב האישום בפרוטוקול מיום 3.2.08. לגבי נאשם 3 אין כל אזכור בתיק).

כתב האישום המיוחס למשיבה תוקן ביום 7.12.08, לבקשת ב"כ המאשימה, בדרך של מחיקת אחד מפרטי האישום ומחיקת רכיב עונשי אחד, מאלו שהתבקשו בכתב האישום.

העובדות על-פי כתב האישום המתוקן הן אלו:

"1. בתאריך 29.7.03 נתנה הועדה המקומית לתכנון ולבנייה למרחב תכנון מקומי תל-אביב-יפו, היתר בנייה מס' 20030444 (להלן "היתר הבנייה") לשינויים ותוספות בנייה בבנין ברחוב ורבורג... בתאריך 31.12.05 נתנה הועדה המקומית לתכנון ולבנייה למרחב תכנון מקומי תל-אביב-יפו, היתר בנייה מס' 260033-5 (להלן "היתר הבנייה") לשינויים כלפי היתר מס' 230444-4 מיום 28.7.03.

2. בתאריך 05/09/2006 ביקרו בבנין מהנדסי בנייה של עיריית תל-אביב-יפו, ה"ה מאיר ראובן ואדוארד רזניקוב, ומצאו שהנאשמים סטו מהיתרי הבנייה כמפורט להלן... לא בצעו שיפוץ בהתאם למפרט השיפוץ ולתנאי צוות השימור.

עבודות הבנייה המתוארות לעיל שבוצעו בחודשים דצמבר 2005 – ספטמבר 2006, מהוות סטייה מהיתר הבנייה...

המפורט לעיל מהווה סטייה מההיתר או מהתוכנית והינו עבירה לפי סעיפים 145 ו-204(ב) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965. אם יורשעו הנאשמים, תבקש התביעה ליתן צו להתאים את הבניה להיתר הבניה ולצוות שצו זה יירשם בפנקסי המקרקעין."

3. מנוסח כתב האישום עולה כי השימוש בתיוג "היתר הבנייה" נעשה הן ביחס להיתר מס' 2003044 שהוגש וסומן כ-ת/7 (יצוין שמספרו של ההיתר4-230444 ותאריך הוצאתו הינו 24.7.03, ולא כפי שנאמר בכתב האישום) והן ביחס להיתר מס' 5-260033 שהוגש וסומן כ-ת/8 (תאריך הוצאתו הינו 13.12.05 שלא כפי שנאמר בכתב האישום).

התיוג הזהה מעורר קושי, שטיבו יבורר בהמשך, אך בשלב זה, לשם הבהירות, בפסק דין זה יזוהה היתר מס' 4-230444 בשם "ההיתר הראשון", והיתר מס' 5-260033 יזוהה בשם "ההיתר השני".

הטענות המקדמיות

4. בפתח הדיון, בישיבה מיום 7.5.07, ביקש ב"כ המשיבה למחוק את כתב האישום, שכן לטענתו אינו יודע מה מיוחס לנאשמת שכן:

"אני ברשימה בכתב [של תנאי השימור שצורפה להיתר] רואה כאן מאות פריטים שאני לא יודע מה מתוכם מייחסים לי... הטענה שלי שמסעיף זה אפשר ללמוד שצריכה להיות שקיפות מלאה ואני צריך לדעת בפני מה אני עומד... אני צריך לבוא ולומר אם אני כופר או מודה, ואני לא יודע מה להגיד על זה" (פרו' מיום 30.4.07, ע' 1,3).

ב"כ המאשימה, השיבה, שמשום שאף אחד מהתנאים הכתובים בהיתר עליו חתומה הנאשמת, לא בוצע אין חשיבות לפרוט, שאותו תביא בשלב ההוכחות (פרו' מיום 7.5.07 ע' 3).

לעניין זה קבע בית המשפט, כי לא נפל פסול בכתב האישום, שכן, לשיטת בית משפט קמא:

"... ב"כ המאשימה הגישה את ההיתרים בהם מדובר ועליהם חתומה הנאשמת 1, והם כוללים דרישות, וגם אם הדרישות מרובות, אין בכך כדי לפטור את הנאשמת מאחריות לקיים את תנאי ההיתר. אילו היה המצב שחלק מהדרישות בוצעו, ניתן היה לחייב את המאשימה ליתן את הפירוט מה לפי טענתה בוצע ומה לא. אלא שבמקרה דנן ב"כ המאשימה הצהירה לפרוטוקול, כי לא בוצע דבר מתוך הדרישות שבהיתר, ועל כן, במקרה דנן, לא ראיתי מקום להורות על תיקון כתב האישום".

הראיות

5. המערערת הביאה מטעמה שני עדים.

הראשון מבין עדים אלו הוא מר משה ממון, מהנדס בנין ויועץ לשיקום ושימור בניינים. העד ערך את מפרט השימור הנדרש לבניה על פי ההיתר הראשון.