עיריית רמת-גן נ' שמאי פנחס

פסק דין

בפני תביעה לתשלום סך של 7,903 ₪ בטענה לחוב בגין מיסים עירוניים. התביעה התבררה בפסים של סדר דין מהיר. בהתאם לתקנה 214טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי.

תמצית העובדות

התובעת הינה רשות מקומית המוסמכת, בין היתר, לחייב במיסי ארנונה ומים מחזיקי נכסים בתחום שיפוטה.

הנתבעת 1 הינה קשישה המתגוררת בבית אבות סיעודי. הנתבעת 2, הקרן לטיפול בחסויים, הינה תאגיד אשר במסגרת פעילותו מטפל בענייני חסויים. בהתאם לצו מינוי אפוטרופוס מיום 4.2.99 (תמש 11660/99 בבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל אביב והמרכז) מונתה הנתבעת 2 כאפוטרופוס על הנתבעת 1.

בהתאם לרישום בפנקסי התובעת, החזיקה הנתבעת 1 בנכס ברחוב נהרדעא 10, ברמת גן (להלן: "הנכס") בכל התקופה נשוא התביעה (עד דצמבר 2005) ובהתאם גם חויבה בתשלום מיסי הארנונה והמים המוטלים בגין הנכס.

טענות הצדדים

לטענת התובעת, לא שולמו בגין הנכס מסי המים והארנונה לתקופה שמחדש נובמבר 2001 ועד דצמבר 2005 (למעט ששת החדשים הראשונים בשנת 2001). ביחס לאותה תקופה לא נמסרה לתובעת כל הודעה בדבר שינוי המחזיק בנכס, הנתבעת 1 נותרה רשומה בפנקסי התובעת כמחזיקה בנכס שלכן חויבה באותם מיסים בגינו. טוענת לפיכך התובעת כי בהיות הנתבעת 1 המחזיקה הרשומה של הנכס הרי שיש לחייב את הנתבעת 1 בתשלום המיסים בגין הנכס ביחס לתקופה נשוא התביעה, בסך של 7,903 ₪ נכון ליום 13.2.08.

ביחס לנתבעת 2, טוענת התובעת כי רק בדיעבד התברר לתובעת כי הנתבעת 1 עזבה את הנכס כבר בשנת 2000 אולם הנתבעת 2 לא דיווחה על כך. בכך, טוענת התובעת, התרשלה הנתבעת 2 שלכן אף היא חייבת בתשלום החוב, ביחד ולחוד עם הנתבעת 1.

לטענת הנתבעות, כבר ביום 26.11.00 נמסרה לתובעת הודעה מטעם הנתבעת 2 שלפיה עזבה הנתבעת 1 את הנכס. משכך, טוענות הנתבעות שאין כל יסוד לתביעה ויש לדחותה.

מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר דודו מזרחי, סגן מנהל מחלקת הגבייה של התובעת. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר ציון בן חורין, עובד הנתבעת 2 ומי שטפל בענייני הנתבעת 1 במסגרת עבודתו זו.

ביום 30.4.08 ניתן כנגד הנתבעת 1 פסק דין בהעדר הגנה וזה בוטל בהחלטה מיום 22.9.09. בעקבות ביטול פסק הדין, הוגש על ידי התובעת כתב תביעה מתוקן, במסגרתו צורפה נתבעת 2 כנתבעת נוספת. זו הסיבה לכך שהדיון בתביעה התעכב. ביום 17.2.11 התקיימה ישיבת ההוכחות ובסיומה, סיכמו הצדדים טיעוניהם בעל פה.

דיון

החבות בארנונה על פי פקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") חלה על "המחזיק" בנכס, בהיותו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. לצורך גביית הארנונה מן המחזיקים החייבים בה, מקיימות העיריות רישומים בדבר זהות המחזיקים בנכסים השונים שבתחומיהן. רישום זה ניזון מהודעות הנמסרות לרשויות מעת לעת, על ידי הגורמים הנוגעים בדבר.

בהתאם לסעיפים 325 ו- 326 לפקודה, על מחזיקים בנכס המעבירים את החזקה בו לאחר, החובה להודיע על כך בכתב לרשות המקומית וכל עוד לא עשו כן, יהיו חייבים בתשלום הארנונה. בהתאם להלכה הפסוקה, מגמת הוראות אלו בפקודה הינה להקל את הנטל המוטל על העירייה לגבות את המס, מתוך הכרה בכך שהטלת נטל של בדיקה אקטיבית באשר לזהותו של המחזיק בכל נכס ונכס, הינה גזירה שהרשויות המקומיות לא תוכלנה לעמוד בה. כך, רשאית הרשות המקומית בדרך כלל להסתמך על הרישום ועל הודעות מתושביה בדבר שינויי מצב החזקה בנכס (ע"א 739/89 אהרון י' מיכקשוילי נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד מה (3) 769, 775).

הסדר זה מיושם בדרך כלל בדווקנות, כך שמקום בו לא נשלחה הודעה בכתב על ידי הבעלים או המחזיק על העברת הבעלות או החזקה, ימשיך אותו נישום לשאת בארנונה, עד למתן הודעה כאמור. ככל שקיים בעלים או מחזיק ש"נהנה מההפקר" בתקופת הזמן שבה לא הודיע המחזיק הקודם על ההעברה כאמור, הרי שהפתרון של הנישום הוא במישור היחסים שבינו לבין המחזיק החדש, ולא במישור היחסים מול הרשות המקומית (ברם  867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ [17.4.08]).

ביום 26.11.00 נשלחה לתובעת הודעה על ידי הנתבעת 2 (נספח ב' לכתב ההגנה) ואשר זו לשונה:

"הקרן לטיפול בחסויים שלמה עד עתה את חשבונות הארנונה והמים ע"ש שמאי יעל.

מקבלת מכתבנו נא להפסיק לשלוח את החשבונות לתיבת הדואר של הקרן לטיפול בחסויים ויש לשלוח לכתובת המשלם: רח' נהרדעא 10 רמת גן 52268."

מכתב זה אכן נמסר לתובעת (עדות סגן מנהל מחלקת הגבייה של התובעת, דודו מזרחי, עמ' 4, שורה 25 בפרוט') ולטענת הנתבעות מהווה את אותה הודעה הנדרשת לפי דין בכדי לפטור את המודיע מהמשך החבות בארנונה.