עיריית רמת-גן נ' עמר

גזר דין

הנאשם הורשע בעבירות של אי קיום צו שיפוטי בניגוד לסעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965 (להלן – חוק התכנון והבנייה) ובשתי עבירות של שימוש ללא היתר בניגוד לסעיף 204 לחוק התכנון והבנייה, וזאת לאחר שהודה בעובדות שיוחסו לו בשני אישומים שונים:

האישום הראשון - ביום 11.4.02 הורשע הנאשם, במסגרת תיק 4112/00 בבית משפט זה, בעבירות של ביצוע עבודות הטעונות היתר ללא היתר. מדובר בבנייה של בהיקף של 25 מ"ר ועוד שתי סככות בהיקף של 25 מ"ר כל אחת ושביל וגדרות. בית המשפט הורה לנאשם להרוס את הבנייה הבלתי חוקית עד ליום 11.12.02 (להלן – צו ההריסה הראשון).

הנאשם לא קיים את צו ההריסה הראשון וביום 22.9.08 הורשע בעבירה של אי קיום צו שיפוטי ונגזר עליו עונש הכולל 15,000 ש"ח (ת.פ. 1140/07).

במסגרת האישום הנוכחי, הודה הנאשם באי קיום צו ההריסה הראשון ולמעשה מדובר בהרשעה שנייה באי קיום אותו הצו.

עוד הודה הנאשם בכך שחודש 12/02 הוא עושה שימוש במבנה לצורך עסק להכנה ומכירת מזון מהיר ללא היתר.

האישום השני – ביום 6.2.96 הורשע הנאשם, במסגרת ת.פ. 5/94 בבית משפט השלום בתל-אביב, בעבירות של ביצוע עבודות הטעונות היתר ללא היתר. מדובר בבנייה בהיקף של 38.5 מ"ר. בית המשפט הורה לנאשם להרוס את הבנייה הבלתי חוקית עד ליום 6.11.96 (להלן – צו ההריסה השני).

הנאשם לא קיים את צו ההריסה השני וביום 11.4.02, לאחר שהורשע בעבירה של אי קיום צו שיפוטי, נגזר דינו של הנאשם והוטל עליו עונש הכולל קנס בסך 5500 ש"ח. במסגרת גזר דין זה, ניתנה לנאשם ארכה לביצוע צו ההריסה השני עד ליום 11.12.02 (ת.פ. 2556/00).

במסגרת האישום הנוכחי, הודה הנאשם באי קיום צו ההריסה השני ולמעשה מדובר בהרשעה שנייה באי קיום אותו הצו.

עוד הודה הנאשם בכך שחודש 12/02 הוא עושה שימוש במבנה לצורך עסק להכנה ומכירת מזון מהיר (פלאפל) ללא היתר.

ב"כ המאשימה הצביעה על חומרת העבירות שבהן הורשע הנאשם ועל הרשעותיו הקודמות בעבירות דומות והדגישה כי מדובר במבנים ששימשו לעסקים שהניבו רווחים כלכליים. לפיכך, עתרה ב"כ המאשימה להטלת עונש מאסר בפועל וקנסות כבדים ומשמעותיים לרבות קנסות יומיים. ב"כ המאשימה הפנתה לפסיקת בית המשפט העליון לפיה יש להטיל, דרך כלל, עונשי מאסר למי שהורשעו בעבירות שבהן הורשע הנאשם.

ב"כ הנאשם ביקש להתחשב בנאשם והדגיש כי מדובר במי שהודה במיוחס לו. עוד נטען כי בשנתיים האחרונות פעל הנאשם נמרצות בניסיון לקדם את הליכי ההיתר אולם נתקל בקשיים אותם יש לקחת בחשבון. הסנגור הוסיף וציין כי העסקים המופעלים במבנים המוזכרים בכתב האישום מהווים מקור פרנסה לעובדים רבים וביקש להימנע מהטלת קנסות כבדים, תוך שציין בהקשר זה כי הנאשם הינו גרוש, אב לחמישה הנושא בעול מזונות לשלושה מילדיו.

הנאשם הוסיף והדגיש את הקשיים מול גורמי הרשות וביקש את רחמיו של בית משפט.

דיון והכרעה

עבירה של אי קיום צו של בית משפט הינה עבירה חמורה. חומרתה באה לידי ביטוי לא רק בהתייחס לדיני התכנון והבנייה, אלא גם בהיותה יורדת לשורשו של שלטון החוק. דברים אלה נכונים ביתר שאת בענייננו שכן אין המדובר בפעם הראשונה שבה מורשע הנאשם בעבירה של אי קיום צו שיפוטי. ראוי להפנות בהקשר זה לדברי בית המשפט העליון ברע"פ 11920/04  סעיד נאיף נגד מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים):

"בית משפט זה פסק בעבר כי בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה מן הראוי ככלל להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להיאבק בעבירות של בנייה בלתי חוקית, שזה מכבר הוכרו על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה", והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צווים שיפוטיים (ראו לדוגמה: ר"ע 23/83 פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533, 536-535; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם))."

אני מסכים עם ב"כ המאשימה כי גם העובדה שמדובר בשטחים בהיקף נרחב של שימוש חורג ואי קיום שני צווים של בית משפט לאורך שנים חייבת לפעול לחובת הנאשם על כל המשתמע מכך. לכך יש להוסיף את הרווח הכלכלי שעמד בבסיס ביצוען של העבירות.

חומרה יתרה יש לייחס לכך שכתב האישום הנוכחי הינו החמישי שהוגש נגד הנאשם בגין עבירות לפי חוק התכנון והבנייה וכפי שניתן לראות ההליכים הקודמים לא מנעו מהנאשם מלשוב לסורו. גם הקנסות שהוטלו בהליכים הקודמים בשיעורים של 5,500 ₪ ו- 15,000 ₪ לא היוו גורם מרתיע לנאשם.

יחד עם זאת, ענישה הינה לעולם אינדיווידואלית ויש לקחת בחשבון את הנסיבות האישיות של הנאשם, שנפרשו על ידי בא כוחו, ואת ההודיה של הנאשם וקבלת האחריות. לולא ההודיה וקבלת אחריות, היה מקום להחמיר עם הנאשם מעבר לגזר דין זה.

לגבי עתירת ב"כ המאשימה להטלת עונש מאסר בפועל – אכן, יש מקום, כפי שציווה בית המשפט העליון, לגזור עונשי מאסר בפועל על מי שהורשעו בעבירות של אי קיום צו שיפוטי, במיוחד כאשר אין המדובר בהרשעה ראשונה. יחד עם זאת, סבורני כי יש מקום, במקרה שבפניי, להזהיר את הנאשם מפני ענישה של מאסר בפועל, וזאת על דרך של הטלת עונש מאסר מותנה. רק בשל העובדה שבשני ההליכים הקודמים, שבהם הורשע הנאשם בעבירה של אי קיום צו, לא הוטלו עליו עונשי מאסר מותנים, החלטתי להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל ולהסתפק בהטלת מאסר מותנה. דומני כי יש בדברים האמורים כדי לאותת לנאשם כי לו יורשע בעתיד בעבירה דומה, לא מן הנמנע כי יוטל עליו עונש מאסר כבד.