עיריית רמת גן נ' דרורי

פסק דין

1.בפני התנגדות לביצוע תובענה על סכום קצוב שהגישה המשיבה כנגד המבקש בסך של 3,726 ₪.

2.המבקש הגיש התנגדות, נתמכת בתצהיר, במסגרתה טען כי אין יריבות משפטית בינו לבין המשיבה מהטעמים הבאים:

א.המבקש אינו הבעלים ואינו מחזיק בנכס בתקופת החיוב והחל מיום 1/2/10. עד מועד זה שילם את כל חובותיו למשכירה, לרבות המיסים, ועושה רושם כי החיוב מתייחס לתקופה לאחר עזיבתו את המושכר.

ב.שמו של המבקש מעולם לא הופיע אצל המבקשת וכל החשבונות שהתקבלו היו על שם קרטוז.

ג.המבקש לא קיבל כל דרישת תשלום בטרם הגשת התביעה.

3.המבקש נחקר על תצהירו והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

4.על פי סעיף 81א1(ד)(2) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז -1967, משעה שהוגשה התנגדות לביצוע התובענה והועברה לבית המשפט "לעניין הדיון בבית המשפט יראו את ההתנגדות כבקשת רשות להתגונן בסדר דין מקוצר לפי תקנות סדר הדין".

5.הלכה פסוקה היא שבית משפט אשר דן בבקשה למתן רשות להגן, איננו מוסמך לקבוע אם עדות הנתבע עדות אמת היא או אינה אמת. השאלה העומדת בפני בית המשפט היא, בשלב מוקדם זה, אם יש בידי הנתבע הגנה אפשרית העשויה לסייע בידו לאחר שיוכיח את הגנתו בדרך הרגילה. נתבע המבקש רשות להתגונן איננו מביא בפני בית המשפט כל ראיה זולת תצהירו, ואין הוא מביא עדים שאולי יעידו במשפט גופו…אין מקפחים את הנתבע בשל כך שהתובע בחר לתבוע בסדר דין מקוצר. וכאשר תצהירו של הנתבע מראה הגנה העשויה לעמוד לו במשפט, זכאי הוא לכך שהתובענה תתברר ותוכח בדרכי הדיון הרגילות. דברים אלו הם האלפבית של סדר הדין המקוצר" (דוד בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה פסוקה, מהדורה שביעית ע' 169-170).

6.להלן העובדות, כפי שהתבררו מהמסמכים והחקירה:

א.עניינה של התביעה, תשלומי מיסים בגין דירה ברחוב קריניצי 40 ברמת גן (להלן: "הנכס") הרשום בבעלות הגב' נזימה שהרבני, לתקופה החל מיום 1/11/09 ועד ליום 31/1/10 (להלן: " תקופת התביעה").

ב.המבקש השכיר את הנכס מבעליו, לשימושו למגורים ומשרד, לתקופה של כ- 10 שנים, עד ליום 31/1/10.

ג.המבקש לא נרשם אצל המשיבה כמחזיק בנכס לאורך כל תקופת השכרת הנכס. עד ליום 1/3/10 היה רשום הנכס אצל המשיבה על שם קרטוז, ועל שמו יצאו חשבונות המיסים.

ד.בתקופת השכרת הנכס ע"י המבקש, שילם המבקש את חיובי המשיבה באמצעות בעלת הנכס, למעט בתקופת התביעה.

ה.לאחר ברור עם בעלת הנכס שהודיעה למשיבה כי המחזיק בנכס בתקופת התביעה הינו המבקש, דרשה המשיבה את תשלום החיוב לתקופת התביעה מהמבקש.

7.אין חולק כי המבקש החזיק בנכס בתקופת התביעה, בכך נסתרה טענתו בתצהיר, כי לא החזיק בנכס וכי החיוב מתייחס לתקופה שלאחר עזיבתו את המושכר.

8.החבות לשלם מיסים מקומיים חלה על המחזיק בנכס על פי סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב ) התשנ"ג - 1992 והמוגדר בסעיף 269 לפקודת העיריות "מחזיק" – למעט דייר משנה.

10.הלכה היא כי החייב בארנונה הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס והנהנה העיקרי מהשרותים שמעניקה הרשות המקומית לתושביה (ראה ר"ע 422/85 פ"ד לט(3) 341 ורע"א 7037/00 פ"ד נו(4),856).

11.בענייננו המבקש הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס והוא המחזיק בנכס כהגדרתו בפקודת העיריות.

10.בחקירתו הנגדית, הודה המבקש כי שילם את חיובי המשיבה כסידרם לאורך כל שנות אחזקתו בנכס, לתקופה של כ- 10 שנים, על אף ששמו לא הופיע על חשבונות המשיבה. עוד התברר בחקירה הנגדית, כי הוא טוען לזכות קיזוז כלפי בעלת המכס מאחר והשאיר מטלטלין בנכס ובכך יצא המרצע מן השק באשר לסיבה האמיתית מדוע לא שילם המבקש את תשלום החוב נשוא התביעה.