עיריית רמת גן ואח' נ' מקורות חברת מים בעמ

החלטה

בקשה למינוי בורר

המבקשות, רשויות מקומיות, עותרות למינוי בורר בסכסוך שהתגלע בינן לבין המשיבה (להלן – מקורות). עתירתן נסמכת על הסכם שנכרת בין מקורות לבין מספר רשויות מקומיות, ובכללן, המבקשות, וכאסמכתא לו צרפו העתק מההסכם שנכרת בין מקורות לבין המבקשת 3 (עיריית דימונה) ביום 16.8.1986 (להלן – ההסכם).

המבקשות מפנות לסעיף 17 להסכם, המהווה תניית בוררות, ולפיו –

"נתגלעו חילוקי דעות או סכסוך בין הצדדים בקשר להסכם זה וכל הנובע ממנו – יהיה רשאי צד מהצדדים למסור את ההכרעה בדבר הסכסוך או חילוקי הדעות ביניהם לבורר אשר יוסכם עליו בין הצדדים. באין הסכמה בין הצדדים לגבי אישיות הבורר, ישמש כבורר נציב המים או שימונה על ידו...הכרעת הבורר תהא סופית ותחייב את הצדדים". כן נקבע בהמשך הסעיף, כי הוא מהווה "...הסכם בוררות ולא יהיה צורך בחתימת הסכם בוררות נפרד".

לטענתן, ביום 12.8.13 פנו למקורות במכתב לפי סעיף 8(ב) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות) במסגרתו הציעו שם של בורר, אף צרפו העתק מכתב התביעה אשר בדעתן להגיש. מקורות דחתה את הדרישה מהטעם שהסכסוך נוגע לתשלומים שגבתה מהמבקשות בגין "דמי קרן שיקום", לפי כלל 8(א) לכללי המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות) תשמ"ז-1987 (להלן – כללי המים 1987), כשלטענתה, משהמדובר בחיוב קוגנטי על-פי חוק, הסכסוך לגביו אינו יכול להתברר במסגרת הליך בוררות, בהתאם לסעיף 3 לחוק הבוררות.

המבקשות מצדן טענו כי מסעיף 13 להסכם עולה כי תנית הבוררות חלה על כל סכסוך הקשור

ב"מחיר המים", לרבות סכסך בדבר "...כל היטל או תשלום שיוטלו בנוסף למחיר המים – על פי הוראות הדין". לטענתן, העובדה כי חיוב כלשהו נקבע בדין, אינה הופכת אותו לתשלום חובה או למס או היטל, ואין מניעה לבררו בבוררות.

בחנתי את טענות הצדדים וראיתי לדחות את הבקשה משנושא הסכסוך הטעון הכרעה אינו מתאים לבירור בהליך בוררות.

עיון בטיוטת כתב התביעה שבדעת המבקשות להגיש לבורר (נספח 3 לבקשה) מעלה כי עסקינן בתביעת השבת כספים ששילמו המבקשות למקורות בשנים 2010-2012 הנסמכת על טענת אי חוקיות מעשה הרשות, ופסלות חקיקת משנה.

המבקשות טוענות כי "מועצת המים...התקינה כללים בדבר תעריפי דמי-מים, וביניהם התקינה שלא כדין, את הכלל שיכונה להלן: "קנס אי הקמת תאגיד מים 2009". מקורות גבתה מהתובעת את "קנס אי הקמת תאגיד מים 2009"...". כוונת המבקשות הינה לכלל 8 לכללי המים 1987, שעל פי הנטען תוקן במסגרת כללי המים 2009 ללא סמכות, בניגוד לסעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה, ובניגוד לסעיפים מסוימים בחוק המים. כך למשל נטען כי "בתקנה 8(א)...התקין שר החקלאות ללא סמכות הוראה, אשר מטילה על הרשות המקומית את "דמי השיקום" 1987" שהם במהותם תשלום חובה" (סעיף 7 לכתב התביעה); "המחוקק לא הסמיך את שר החקלאות להטיל על רשות מקומית כל תשלום חובה נוסף, שאינו "דמי מים"..." (סעיף 8 לכתב התביעה). לטענת המבקשות לא הייתה למועצה הסמכות לקבוע בכלל 8 כי מקורות תגבה את הקנס מרשות מקומית לה היא מספקת את המים ותעביר אותו לקרן קנסות, שכן "...מקורות הייתה אמורה לגבות את "דמי המים הסטטוטוריים" לשם מימוש חובותיה כספקית מים לאומית, ולא לשמש כגובה של פיקדונות ומנהלת של קרן פיקדונות של המועצה" (בעמוד 10 לכתב התביעה). עוד נטען כי כללי המים 2009 גורמים להפליה פסולה בין רשות מקומית אחת לאחרת.

הסעד המבוקש ע"י המבקשות הינו כי הבורר יקבע כי ההוראות "...בדבר קנס אי הקמת תאגיד 2009 וקרן קנסות אי הקמת תאגיד מים 2009 בכלל 8 לכללי המים 2009 הותקנו ללא סמכות..." (עמוד 12, 14, 16 לכתב התביעה), אף תוך נקיטת הפליה פסולה (עמוד 17 לכתב התביעה) ובשל תעריף קנס מופרז (עמוד 20 לכתב התביעה), וכפועל יוצא יורה למקורות להשיב למבקשות את הכספים שנגבו על-ידה בהתאם לכללים האמורים.

הנה כי כן, כתב התביעה נושא אופי בגצ"י- מינהלי, שהרי המבקשות עותרות לפסיקה גורפת הקובעת כי כללי המים 1987 וכללי המים 2009, הותקנו ללא סמכות – מהסיבות המנויות בטיוטת כתב התביעה. אין המדובר בסכסוך כספי המצוי בד' אמות היחסים שבין המבקשות למקורות, כי אם בטענה לבטלותה של חקיקת משנה, וברי כי אין בסמכותו של בורר להכריז הכרזות שכאלה, ולהכריע בשאלות בעלות אופי משפטי-ציבורי, המשליכות על כלל הציבור.

מסעיף 3 לחוק הבוררות עולה כי צדדים לבוררות יכולים להסכים לקיים הליך בוררות אך ורק בעניין שהם יכולים להסכים עליו במסגרת הסכם שביניהם, קרי: עת מדובר בעניינים העוסקים אך ורק במערכת היחסים הפנימית שבין הצדדים, ואין לה השפעה על צדדים חיצוניים להליך בודאי לא כלפי כולי עלמא. ראו למשל: "...תוקפן של זכויות קנייניות היפה כנגד כולי עלמא אינו עניין שהצדדים יכולים להסכים עליו [ראו: רע"א 340/94 חברת חלקה 41 בגוש 6415 נ' בסן...פסקי דין המכריעים בעניינים אלו נהוג לכנות "פסקי-דין חפציים" ואותם רשאים רק בתי משפט מוסמכים לתת" (רע"א 1109/13 אורטס ואח' נ' סבן ואח', מיום 14.3.13, פסקה 10).

כך גם ברע"א 5771/07 קדמן ואח' נ' ישע – אגודת עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח' (מיום 17.12.09) נקבע, בין היתר, כי כאשר מדובר בעניין "חוקתי" – "...הסכמת הצדדים אינה יכולה להכשיר את הדיון בבוררות" (פסקה 14).

בענייננו: הכרעה בשאלת חוקיותן של תקנות משנה, ובשאלת סמכותו של מתקין התקנות להתקינן, הינה הכרעה "חוקתית" לכל דבר ועניין – ויש בה להשפיע על כלל הציבור בשל מורכבותה, וחשיבותה והשפעתה על ציבור גדול של בני אדם, מעבר לבעלי הדין הנוגעים הנוגעים בדבר [ראו: 9048/05 הסתדרות המהנדסים נ' הסתדרות העובדים הכללית (מיום 20.10.09) פיסקה 44 להחלטה].

ברוח דומה נפסק בבש"א (תל-אביב-יפו) 4330/08 עיריית עפולה ואח' נ' מקורות חברת המים בע"מ (מיום 5.5.08) ע"י כבוד הנשיא השופט (בדימוס) אורי גורן במסגרת בקשה לקיום הליכי בוררות:

"השאלות הכלליות העולות בתביעת המבקשות, בקשר לפירושו של חוק המים, והמשמעויות התקציביות הרחבות הנובעות ממנה, הופכות את העניין לסכסוך עקרוני כלל-ציבורי, הראוי להתברר בבית-משפט ולא בבוררות. ואמנם, בדרך-כלל, אין בית המשפט נוהג לעכב הליכים משפטיים לצורך בוררות, במקרים בהם עומדות להכרעה שאלות בעלות חשיבות ציבורית מיוחדת..." (סעיף 13 לפסה"ד).

אשר על כן, משהנושא שעותרים המבקשים לברר במסגרת הליך הבורר הינו נושא חוקתי מובהק, הרי שאין מקום לערוך את הבירור וההכרעה בו במסגרת בוררות.

הבקשה למינוי בורר נדחית, איפוא.