עיריית קרית ביאליק נ' מפרם בעמ

החלטה

זוהי בקשת הנתבעת להארכת מועד להגשת כתב תביעה שכנגד.

רקע טענות הצדדים:

התובעת הגישה בחודש ינואר 2013 כתב תביעה ובו עתרה לסעדים של צו עשה, אכיפה וחיוב כספי. כתב התביעה הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד הנתבעת ונגד מדינת ישראל.

התביעה נגד מדינת ישראל נמחקה בהסכמה, ואילו הנתבעת דנן עתרה מספר פעמים (לפחות ארבע) למתן ארכה להגשת כתב הגנה. בסופו של דבר הוגש כתב הגנה ביום 29.08.13.

בשלב כלשהו הועבר התיק לבית משפט זה, אליו הוגש גם כתב ההגנה, וביום 01.09.13 הוגשה בקשת הנתבעת להארכת המועד להגשת כתב תביעה שכנגד. לטענתה, נגרמו לה נזקים רבים במסגרת הפרויקט נשוא התביעה, אך טרם הושלם הליך כימות הנזקים וטרם היה סיפק בידיה להצטייד בחוות דעת מתאימה. הנתבעת טוענת כי אם לא תאושר ההארכה המבוקשת, היא תאלץ להגיש את תביעתה נגד התובעת בדרך של תביעה עצמאית, ומאחר ששתי התביעות עוסקות באותו פרויקט והן בעלות מסכת עובדתית החופפת ברובה, הדיון בהן יאוחד ממילא, ועל כן משיקולי יעילות יש לאשר לה את ההארכה. הנתבעת מציינת עוד כי נוכח אפשרות הגשת התביעה העצמאית לא תפגענה זכויותיה של הנתבעת.

הבקשה הוגשה ללא תצהיר תומך לאימות העובדות הנטענות בה.

התובעת מבקשת לדבוק בהוראת תקנה 53(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: -"התקנות") שלפיה יש להגיש את כתב התביעה שכנגד יחד עם כתב ההגנה, ומתנגדת להארכת המועד כמבוקש הן לנוכח ההארכות רבות שניתנו עד כה להגשת כתב ההגנה והן לנוכח העובדה שמערכת היחסים בין הצדדים התה ארוכה ויתכן שתהא נפקות לשאלת ההתיישנות, לפי הוראות סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

הנתבעת הגישה בקשה למתן החלטה לגבי בקשתה זו, ללא תשובתה לתגובת התובעת. מבקשה זו ניתן היה להבין כי ויתרה על זכותה לתשובה, וכך ניתנה החלטתי.

3.     דיון והכרעה:

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה שיש לדחות את הבקשה למתן ארכה להגשת כתב תביעה שכנגד.

אנמק להלן את הכרעתי:

תקנה 53(א) לתקנות קובעת כי:

"נתבע המסתייע בנימוק שיש בו כדי לבסס תביעה שכנגד יגיש, נוסף על כתב ההגנה, כתב תביעה שייקרא כתב תביעה שכנגד; בכתב תביעה שכנגד יצוין מספר ההליך בתביעה המקורית שהוגשה נגדו." (ההדגשה שלי – ה.ג)

מכאן כי המועד להגשת כתב התביעה שכנגד הוא בד בבד עם הגשת כתב ההגנה. כפי שצוין לעיל, מועד הגשת כתב ההגנה נדחה מספר פעמים ובהתאם לכך נדחה ממילא גם מועד הגשת כתב התביעה שכנגד. דהיינו, הנתבעת זכתה, מן ההפקר, בהארכת מועד דה-פקטו של כשישה חודשים.

תקנה 528 לתקנות קובעת כי מועד הגשת כתב התביעה שכנגד, שהינו מועד שנקבע בחיקוק, יוארך בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". מטרת הדרישה לטעם מיוחד הינה יצירת איזון ראוי בין הצדדים וכן שמירה על אינטרס הציבור בבירור מהיר ויעיל של ההליכים הבאים בפניי בית המשפט. קיומו של טעם מיוחד להארכת מועד נבחן לפי נסיבות המקרה. במסגרת זו בוחן בית המשפט, בין היתר, את הסיבה לעיכוב ומשכו, מהות ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד ועוד (בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו, 22.04.09)). בענייננו, לא הוצגו כלל טעמים מיוחדים, אלא אך טענות עובדתיות בדבר קיום נזקים ואי-השלמת חוות הדעת אודותיהם. כן הוצגו שיקולי יעילות, להם אדרש בהמשך.

כאמור, הנתבעת לא צרפה תצהיר לבקשתה, ומשום כך אין באפשרותי להתייחס לטענות העובדתיות בדבר קיום נזקים, קושי בכימותם או חוסר יכולת להשלים את הכנת חוות הדעת. בהיעדר טיעונים אלו לא נותר כל נימוק עליו יכולה בקשת ההארכה להישען, וממילא אין בבקשה טעם מיוחד. די באמור לעיל כדי להביא לדחיית הבקשה.

למעלה מן הצורך אתייחס לטענת התובעת בדבר קיומה של אפשרות שלפיה להארכת המועד תהא נפקות לשאלת ההתיישנות.

סעיף 4 לחוק ההתיישנות קובע כי:

"בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות."