עיריית פתח תקווה נ' מעברי ואח'

החלטה

לפני בקשתו של מר דוד עברי (להלן: מר עברי) למתן רשות להתגונן בפני תביעה לתשלום ארנונה כללית שהוגשה בסדר דין מקוצר וכן בקשתו של מר עמוס מעברי (להלן: מר מעברי) לביטול פסק דין שניתן נגדו בהיעדר הגנה.

הרקע להליכים

התובעת (להלן: העיריה) הגישה נגד מר עברי ומר מעברי תביעה כספית בסדר דין מקוצר לתשלום ארנונה כללית בהתייחס לנכס המצוי בתחום שיפוטה (להלן:הנכס) ובאשר לשנים 2005-2010.

מר עברי הגיש בקשת רשות להתגונן. לטענתו, הוא אינו מחזיק בנכס כלל אלא מר מעברי הוא שהחזיק בו ולא עוד אלא שמר מעברי העביר את החזקה בנכס לצד שלישי. מר עברי טען עוד כי הוא ביקש בעבר פטור מתשלום ארנונה עקב היות הנכס ריק ולא שמיש אולם בקשתו נדחתה ועל החלטה זו הוא הגיש ערר. הערר נדחה אף הוא (החלטת ועדת הערר התקבלה וסומנה ת/1). מר עברי טוען כי הוא אינו משלים עם המצב ובכוונתו להגיש תביעה נגד העירייה . עוד טוען מר עברי כי נציגי העירייה ביקרו בנכס ונכחו לראות כי מצויים בו פריטים השייכים לצד ג'. נתונים אלה הועברו לועדת הערר.

מר מעברי לא התגונן נגד התביעה. בעקבות זאת עתרה העירייה ליתן נגדו פסק דין בהיעדר הגנה ומבוקשה של העירייה ניתן לה. לבקשה למתן פסק דין צורף אישור על מסירת התביעה לידי מר מעברי שם צוין כי הוא "סירב לחתום". הבקשה נתמכה גם בתצהיר המוסר.

מר מעברי מציין בבקשה כי מר עברי היה אמור לרשום את מחצית הזכויות בנכס על שמו של מר מעברי אולם עד כה לא עשה כן. נטען גם כי רישומו כמחזיק בנכס על ידי העירייה בספריה נעשה מבלי להתבסס על רישום פורמאלי. לאור האמור ומשאין מר מעברי רשום כבעל זכויות בנכס והוא אינו מחזיק בו יש לקבוע כי אין לו כל זיקה לנכס ובהתאם אין לחייבו בתשלום ארנונה כללית. מר מעברי מציין כי נוכח סכסוך עם אחיו בנוגע לזכויות בנכס פנה הוא לבימ"ש לענייני משפחה על מנת לקבל סעד הצהרתי ביחס לזכויותיו בנכס. בית המשפט נעתר וקבע כי למר מעברי מחצית הזכויות בנכס. ערעור על פסק הדין נדחה והוא הפך חלוט. מר מעברי מעלה כעת טענה כי רק ממועד דחיית הערעור הוכרו זכויותיו בנכס אולם פסק הדין לא קוים עד היום ומר מעברי מנוע מלנהוג בנכס מנהג בעלים.

מר מעברי טוען כי הוא לא קיבל את פסק הדין. מר מעברי מציין כי גם כתב התביעה לא הומצא לו אולם לדבריו הוא פנה לעירייה על מנת להסדיר את חוב הארנונה ואז נמסר לו כי העניין מצוי בטיפול משפטי וכי קיימת תביעה תלויה ועומדת נגד מר מעברי. עוד טוען מר מעברי כי הנכס ריק ואינו ראוי לשימוש; עניין שנדון בהחלטת ועדת הערר כעולה ממוצג ת/1.

במועד הדיון נחקרו מר עברי ומר מעברי על תצהיריהם. ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בע"פ. כאן המקום להעיר כי בטיעונו ע"פ העלה ב"כ מר מעברי טענה מעניינת ולפיה בית המשפט לענייני משפחה היה נטול סמכות עניינית לקבוע את שקבע. עוד נאמר

דיון והכרעה

בקשת הרשות להתגונן – מר עברי

אפתח בבקשת הרשות להתגונן אותה הגיש מר עברי. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו- 1976 קובע: "מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) . .(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות. סעיף 3 (ג) לחוק הנ"ל מורה כי "על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה". ניתן אם כן לומר כי מי שלא הגיש השגה על חיוב הארנונה בטענה כי אינו מחזיק בנכס כמשמעות המונח "מחזיק" בפקודת העיריות יוכל להעלות טענה זו ברשות בית המשפט. בענייננו עולה מת/1 כי מר עברי הגיש השגה על חיובו בארנונה. ההשגה נדחתה והוגש ערר על ההחלטה שאף הוא נדחתה. נמצא כי מר עברי איננו נכנס לגדר מי "שלא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3)" וממילא אין בית משפט זה רשאי ליתן לו רשות להעלות בפניו טענת "אינני מחזיק". ודוק: אינני מחווה כל דעה ביחס לקביעותיה של ועדת הערר הנכבדה ביחס למר עברי. השאלה היחידה שיש לשאול בשלב זה היא האם ניתן כלל להתיר למר עברי לשוב ולהעלות טענת "איני מחזיק" לאחר שעשה כן בפני טריבונל מוסמך. כאמור, התשובה לשאלה זו היא שלילית ומכאן נגזר גם גורלה של בקשתו של מר עברי למתן רשות להתגונן. ברי, נוכח האמור, כי אין כל רלוונטיות לכוונותיו של מר עברי להמשיך ולמצות את ההליכים מול העירייה או ועדת הערר במישורים אחרים. כוונות כלליות מסוג זה אינן מעמידות כל הגנה. ההגנה היחידה שהייתה עשויה להיות בהליך זה, היא הטענה כי מר עברי אינו מחזיק בנכס וכאמור לא ניתן להרשות לו לטעון טענה זו. טענות אלה יפות כמובן גם לעניין הפטור שביקש מר עברי בגין נכס ריק או בלתי שמיש. משקבעה ועדת הערר את קביעותיה בעניין זה, שוב אין בית משפט זה יכול לשוב ולהידרש לעניין ועל מר עברי למצות את מהלכיו במסלול המנהלי. כך או כך, לא מצאתי כי יש למר עברי כל הגנה הראויה להתברר, גם לא בדוחק ואני דוחה את בקשתו.

הבקשה לביטול פסק דין – מר מעברי

אין ולא יכול להיות ספק כי בקשתו של מר מעברי לביטול פסק הדין צריכה להתברר כבקשה לביטול מתוקף שיקול דעתו של בית המשפט ולא מתוך "חובת הצדק". זאת באשר מאישור המסירה ותצהיר המוסר עולה כי מר מעברי קיבל את כתב התביעה. לא שמעתי מפרקליטו של מר מעברי כי השליח שביצע את המסירה זומן להגיע על מנת להיחקר על גרסתו ולא התייצב. משכך, גרסה זו נותרה בעינה כגרסה שלא נסתרה ויש ליתן לה את מלוא המשקל.

בבוא בימ"ש לשקול ביטולו של פסק דין עליו להביא בחשבון שניים אלה: ראשית, מהי הסיבה שלא הוגש כתב הגנה. שנית, והוא עיקר, סיכויי ההגנה של מר מעברי היה ופסק הדין נגדו יבוטל.

אפתח דווקא בסיכויי ההגנה. דומה כי טוב היה לטענת חוסר סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה אילו לא נטענה משנטענה. נזכיר, כי מר מעברי הוא זה שפנה אל בית המשפט לענייני משפחה בבקשה לסעד הצהרתי ביחס לזכויותיו בנכס. הוא זה שניהל הליך הוכחות מלא לרבות סיכומים בפני בית המשפט ולא ראיתי בפסק הדין כי טענת חוסר הסמכות נטענה בשלב כלשהו או כי נעשה ניסיון מצד מר מעברי לחזור בו מן התביעה שהוגשה, כך לשיטתו, למותב חסר סמכות עניינית. גם ערעור שהוגש – ונדחה - לא הוגש על ידו אלא על ידי מר עברי. הפסיקה בשנים האחרונות קובעת כי בעל דין ש'ישן' על טענת היעדר הסמכות העניינית לא יוכל להעלותה בהמשך. כך נפסק (ברע"א 11183/02ג כלפה נ' זהבי, פ''ד נח(3) 49 (2004)): " המבקש לא העלה את טענתו שלפיה לא קנה בית-המשפט המחוזי מלכתחילה סמכות עניינית לדון בתביעה לסעד כספי, בהזדמנות הראשונה, ואף לא בשלב מוקדם אחר, אלא נצר אותה בלבו עד להגשת הסיכומים, כאשר התקרב מועד ההכרעה. מהלך כזה, בנסיבות כאלה, נראה כפעולה שלא בתום-לב".

טענה נוספת שהועלתה היא, כי על מעברי לשלם רק מחצית מסכום החוב נשוא התביעה. דין טענה זו להידחות. כפי שצוין לעיל, קבע בימ"ש לענייני משפחה כי מר עברי ומר מעברי חולקים שווה בשווה בזכויות בנכס. סעיף 316 לפקודת העיריות עוסק במצב של גביית ארנונה בנכס המצוי בבעלות משותפת וקובע: "מקום שהוטלה ארנונה לפי הוראות הפקודה על בעל של בנין או קרקע, שהם בבעלות משותפת, מותר לגבותה מאחד או מאחדים מתוך הבעלים המשותפים, ומי שנגבתה ממנו הארנונה יהיה זכאי להשתתפות של שאר הבעלים, באופן יחסי לחלקו של כל אחד בבנין או בקרקע, . . "

משמעות הדברים היא, כי לעירייה עומדת הזכות לגבות את מלוא חוב הארנונה מכל אחד מן הבעלים במשותף – המחזיקים במשותף- של הנכס. לבעלים ששילם יותר מכפי חלקו היחסי בנכס עומדת זכות חזרה ליתר בעלי הנכס באופן יחסי לחלקיהם בנכס. בהתאם, אין מר מעברי יכול לטעון כי הוא חייב לעירייה רק מחצית מחוב הארנונה. על פי האמור, רשאית העירייה לגבות ממר מעברי את מלוא חוב הארנונה אלא שביחסיו של מר מעברי עם מר עברי זכאי הראשון לחזור על מר עברי ביחס למחצית הסכום ששולם, בהתאם לחלקי הצדדים בנכס.

ספק גם אם טענותיו של מר מעברי בנוגע לזכויותיו בנכס יכולות להתקבל. יש לזכור כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אינו יוצר זכויות אלא מצהיר עליהן. משמעות הדבר היא, כי בית המשפט לענייני משפחה לא יצר למר מעברי זכות "יש מאין" בנכס אלא רק הצהיר על קיום זכות זו. מטבע הדברים ומכיוון שעסקינן בהצהרה על מצב קיים ולא על יצירת מצב חדש, אין מדובר בהצהרה הפועלת ממועד נתינתה ואילך.

הטענה כי הנכס נהרס או ניזוק במידה שלא ניתן לעשות בו שימוש ומן הדין לפטור אותו מתשלום ארנונה נדונה בהחלטת ועדת הערר [ת/1; סעיף 4 להחלטה]. הטענה נדחתה. ודוק: הקביעה אם ניתן או שמא לא ניתן לעשות שימוש בנכס בהתאם לסעיף 330 לפקודת העיריות היא קביעה המנותקת מן השאלה מי מבעליו המשותפים של הנכס העלה את הטענה בפני הועדה. במלים אחרות, גם אם את הטענה העלה מר עברי ולא מר מעברי אין בכך כדי להעלות או להוריד לעניין עצם מסקנת הועדה בדבר מצבו של הנכס ולטעמי קביעתה של הועדה כובלת גם את בעליו המשותף האחר של הנכס – מר מעברי.