עיריית פתח תקווה נ' ברלוביץ ואח'

החלטה

ראשית דבר

בפני בקשת רשות להגן שהוגשה על ידי המבקשים ביחס לתביעת שהוגשה על ידי המשיבה כנגד המבקשים לפינוי הנכס המושכר הידוע כגוש 6372 וחלקות 38,167 בפתח תקווה.

בשנת 92' נתנה העירייה (להלן:"המשיבה") לגב' מרים ברילוביץ ז"ל (להלן: "המבקשת" ו\או "המבקשת ז"ל") להפעיל קיוסק כלשון כתב התביעה, בסמוך לבית החולים בילינסון ומתוך כך חתמו הצדדים על הסכם.

ביום 2.11.11 שלחה המשיבה למבקשים בקשה לפינוי הנכס בתוך 30 יום ומכאן התביעה לפינוי שבמסגרתה אני נדרשת לבקשת הרשות להתגונן.

המסגרת העובדתית וסקירת טענות הצדדים

המבקשת ז"ל הינה רעייתו של מר שמשון ברלוביץ ז"ל (להלן: "המנוח").לטענת המבקשים, המנוח קיבל מהמשיבה דיירות מוגנת כנגד התחייבותו להקים חנות לממכר פרחים וסילוק רוכלים המצויים בקרבת הנכס שלא כדין.

מר רון ברילוביץ (להלן:"המבקש") בנם של המבקשת ז"ל והמנוח, מפעיל את החנות מזה 12 שנים ופעיל בנכס משנת 1985.

לטענת המבקשים, בתמורה לפעילות המנוח והמבקשת לסילוק רוכלים, הבטיחה המשיבה כי תינתן למנוח הזכות להפעיל את הנכס לכל ימי חייו כדייר מוגן. המבקשים טענו כי המשיבה אינה עומדת בתנאים הקבועים בחוק הגנת הדייר, זאת כאשר אין למשיבה כלל עילת פינוי כנגד המבקשים.

המבקשת ז"ל הוחתמה על מסמך נוסף ביום 22.10.01, המהווה לטענת המבקשים המשך ישיר למסמך משנת 92' וזאת על-מנת לאפשר למבקשת ז"ל לחבר את החנות לחשמל. המסמך מעלה הסדר בין הצדדים לפיו לא יינתן פיצוי, כאשר המבקשים מיחסים את שלילת הפיצוי מהם לפיצוי בגין עבודות החשמל בנכס אשר מומן מכיסם, בעוד שלטענתם אין בכך כדי לשלול מהם את האפשרות לדרוש פיצוי בגין פינוי הנכס.

לטענת המבקשים, לאחר הגשת התביעה, הגיעו בריונים מטעם המשיבה והחלו בעבודות מסביב לחנות ובכך מנעו כניסה של לקוחות לחנות וזאת תוך סיכול הליך משפטי ממש ובמטרה להוציא את המבקשים מהחנות.

מנגד, טענות המשיבה, כפי העולה מכתב התביעה ומטיעוני ב"כ המשיבה בדיון מיום 27.11.2012 ומיום 13.3.2013 הינן כי המבקשים מחזיקים בנכס שלא כדין. בשנת 92' נתנה המשיבה רשות למבקשת להפעיל קיוסק בנכס וזאת בכפוף לחתימת המבקשת על כתב התחייבות שבמסגרתו הצהירה המבקשת כדלקמן:

המקרקעין הינם בבעלות העירייה.

המבקשת לא שילמה דמי מפתח או כל תמורה אחרת.

המבקשת התחייבה להסתלק מהמקרקעין לבקשת העירייה ללא זכאות למקום חלופי.

הוסיפה המשיבה לטעון כי המבקשים מחזיקים במקרקעין ללא כל היתר ו\או הרשאה, ובכך מהווים פולשים ומסיגי גבול במקרקעין שבבעלות המשיבה.

המשיבה הסבירה כי המסמך שעליו בנו המבקשים טיעוניהם קובע באופן מפורש כי עליהם לפנות את הנכס אימתי שידרשו לכך.

אליבא דמשיבה, גם אם יתבררו טענותיו של המבקש לזכות בנכס שהובטחה בעל פה כנכונות, הרי שחייבות לחול הוראות סעיפים 188 – 203 לפקודת העיריות, וכך או כך התנאים אינם מתקיימים.

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשת הרשות להתגונן ובכתב התביעה וכן בטיעוני הצדדים בדיון מיום 27.11.2013 ומיום 13.3.2013 נראה, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי המשיבה הינה הבעלים של המקרקעין. המחלוקת היא בשאלת זכותו של המבקש להמשיך ולהחזיק במקרקעין.