עיריית נצרת עילית נ' שמלה

החלטה

לפניי בקשה לבטול כתב אישום, שמקורו בדוח חנייה שנרשם לנאשמת ביום 22.8.12, כאשר החנתה את רכבה ליד היכל המשפט, במקום חניה שנאסר ע"י ראש העירייה והאיסור סומן ע"י תמרור.

טיעוני הצדדים

ב"כ הנאשמת, שהינו בעלה של הנאשמת, הוזמן לדיון בביהמ"ש במהלך הפגרה. השניים המתגוררים באזור המרכז, הגיעו יחדיו לביהמ"ש, הנאשמת נותרה להמתין לבעלה ברכב. בשלב כלשהו, החנתה הנאשמת את רכבה במקום המצויין בכתב האישום, וזאת על מנת לגשת לשירותים. כששבה לרכב, גילתה את הדוח.

לטענת ב"כ הנאשמת, חניון אחד, שהמדרכות בו צבועות בחלק מהמקומות בכחול לבן, היתה סגורה והותרה הכניסה אליו רק תמורת תשלום של 20 ₪, חניון שני דרש 50 ₪. לטענתו על העירייה להקצות מקומות חנייה פתוחים ליד בית המשפט, ואין לה כל סמכות לסגור חניון. לטענתו אין כל חניה ציבורית בסמוך לבית המשפט.

ב"כ הנאשמת טען כי המצב שנוצר "נוגד את תקנת הציבור וחוק החוזים מבטל הסכם".

ב"כ המאשימה השיבה כי הנאשמת החנתה את רכבה במקום המיועד לרכב בטחון. טענת הנאשמת לפיה החניון יקר מידי או סגור או שלא היתה בו חנייה מוסדרת להפעלת פנגו, איננה מתירה לה להפר את החוק. המאשימה ציינה כי גם העמדת הרכב במקום הנ"ל, שעה שהנאשמת נמצאת ברכב, מהווה עבירה זהה. עוד ציינה כי חניוני בית המשפט אינם מופעלים ע"י העירייה, ומצוקת החנייה איננה מתירה להחנות רכב במקום המוקצה לרכב בטחון, אשר אמור לתת מענה לבית המשפט בשעת הצורך. עוד השיבה כי ברחבי העיר ובמרחק הליכה מביהמ"ש, קיימים חניונים מוסדרים פתוחים לציבור.

דיון והכרעה

אין מחלוקת כי במועד המצויין בכתב האישום, החנתה הנאשמת את רכבה בקרית הממשלה בנצרת עילית, במקום חניה שנאסר ע"י ראש העירייה והאיסור סומן ע"י תמרור, בניגוד לסע' 6(א)(1) לחוק עזר לנצרת עילית (העמדת רכב וחנייתו), התשס"ה-2004.

ב"כ הנאשמת לא ציין מהי המסגרת הנורמטיבית לדיון, והתייחס בטיעוניו לתקנת הציבור ולחוק החוזים.

בנסיבות אלה, ונוכח מהות הטענות, אתייחס לבקשה כאל בקשה לבטול כתב אישום מכח הגנה מן הצדק.

טענה זו מקורה בסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב],התשמ"ב-1982, שזו לשונו:

לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –

...

(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות

של צדק והגינות משפטית.

בע"פ 4855/02 מ"י נ. בורוביץ, תק על 4756, 2005 (להלן: "פרשת בורוביץ") נקבעו שלושה שלבים לבחינת טענת הגנה מן הצדק. בשלב הראשון תבדק עוצמת הפגם, בשני, ייערך איזון בין הערכים המנוגדים, במסגרתו ייבדק האם בנסיבות העניין, ההליך הפלילי גורם לפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, ולבסוף יש לבדוק מהו הסעד המידתי הראוי.

אמנם מאז פרשת בורוביץ תוקן החוק, אלא שהמבחנים נותרו תקפים.

אני סבורה כי נסיבותיו של המקרה שלפניי, אינן עומדות בתנאי המבחן הראשון. לא מצאתי שיש פגם כלשהו בעבודתה של הרשות, בכך שרשמה דוח חניה לנאשמת.

הנאשמת אכן העמידה את רכבה במקום שסומן כאסור לחנייה, ובנסיבות המתוארות ע"י ב"כ הנאשמת אין כדי להצדיק אי אכיפה.