עיריית נצרת עילית נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח'

פסק דין

לפניי תביעה כספית על סך 784,005 ₪, שהוגשה ע"י התובעות כנגד הנתבעים.

גרסת וטיעוני הצדדים.

התובעות עותרות בזאת לחיובם של הנתבעים בסכום אותו שלמו לשני בעלי מגרשים בעיר נצרת עילית. התובעות חויבו לשלם את הסכום הנתבע בעקבות בקשה שהגישו בעלי המגרשים הנ"ל בהתאם לסע' 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965( להלן: החוק).

התובעות הציגו בהרחבה את המסכת העובדתית העומדת ביסוד דרישתן לפיצוי. כנטען, הנתבע מס' 1 ( להלן:המנהל) יזם בשנת 1985 שינוי לתוכניות מפורטות קודמות. השינוי יועד לאישור חלוקה חדשה, תוך יצירת מגרש נוסף על חשבון שטחים שהוגדרו מקודם כשטחי ציבור בעיר נצרת עילית. ( להלן: התוכנית).

התובעות מוסיפות וטוענות, כי על אף העובדה שתוכנית זו הופקדה אצל הנתבעת מס' 2 ( להלן: הועדה המחוזית), ביום 1.3.88 פורסמה בילקוט הפרסומים, כן החליטה הועדה המחוזית לאמץ תוכנית זו, אולם דבר אישורה של התוכנית לא פורסם ע"י הועדה המחוזית, אלא רק שנים לאחר מכן.

עוד עולה, כי תוכנית זו פורסמה אך ביום 6.7.97, ובעקבות פרסום זה הוגשו שתי תביעות לפיצוי בהתאם לסע' 197 לחוק כנגד הנתבעת מס' 2, שבעקבותיהן חויבה האחרונה לשלם את הסכום הנתבע.

התובעות בדעה כי הנתבעים התרשלו עת פרסמו את דבר אישורה של התוכנית באיחור רב. לגישת התובעות היה על המנהל לבצע את הפרסומים בשנת 86, עת הועדה המחוזית החליטה על הפקדת התוכנית וגם בשנת 94 לאחר אישורה של התוכנית הפוגעת. ועוד, הועדה המחוזית ישבה בחיבוק ידיים משך 8 שנים ולא טרחה לברר אשר עלה בגורלה של התוכנית, מבלי שנקטה בהליך של מעקב ובקרה. בהמשך התובעות מדגישות כי, חובת הפרסום רובצת גם לפתחה של הועדה המחוזית מכוחם של סעיפים 89 ו-117 לחוק, כאשר אף הוראות חוקיות אלו הופרו ע"י הועדה הנ"ל.

התובעות הוסיפו כי, חלף פרק זמן רב עד לאישור התוכנית, זאת כתוצאה ממחדליהם של הנתבעים. התנהלות זו של הנתבעים הסבה נזקים לתובעות שנאלצו לשאת בפיצוי וכלשונן של התובעות בסיכומיהם:" הנתבעים יכלו לצפות כי התמשכות התקופה בה מתאפשרת הגשת התנגדויות ותביעות לפיצויים כנגד ובגין התוכנית הפוגעת תגרום לכך שבעלי זיקה למקרקעין יתעוררו מתרדמתם ויחלו בהגשת התנגדויות", כן הוסיפו וטענו:" סביר מאוד לצפות כי תביעות לפי סעיף 197 לחוק, שהוגשו בדיעבד, בחלוף למעלה משתים עשרה שנים מהפקדת התוכנית לא היו מוגשות ובעלי המקרקעין כלל לא היו מתעוררים על זכויותיהם..". מכאן, התובעות בדעה כי קיים קשר סיבתי, ולחילופין בנסיבות ראוי ונכון להיזקק לדוקטרינת הסיבתיות העמומה.

מהצד השני של המתרס, גם הנתבעים ראו לפרוש את העובדות. באשר למתווה העיקרי כמעט ואין מחלוקת, אם כי בסיכומי הנתבעים הוסיפו פרטים ונתונים שמעבים את השלד העובדתי שהתובעות הציגו.

בין היתר נטען, בהתאם לסימן ד' לחוק שהיה בתוקף באותם זמנים, התוכנית אותה יזם המנהל הוגשה לתובעת מס' 2 ( להלן: הועדה המקומית ), שהייתה המוסמכת להעביר את התוכנית לועדה המחוזית. תוכנית זו נבחנה ע"י הועדה המקומית שהחליטה, בישיבתה מיום 22.9.85, להמליץ בפני הועדה המחוזית על קבלתה.

התוכנית התקבלה בועדה המחוזית שהחליטה , בישיבתה מיום 30.6.86, על הפקדתה לאחר ביצוע תיקון אותו דרשה. הודעה מתאימה נשלחה ביום 14.8.86, לועדה המקומית שהתבקשה לבצע את התיקון ולהמציא 5 עותקים מאותה תוכנית מתוקנת.

התוכנית תוקנה והופקדה בועדה המחוזית, או אז הוגשה התנגדות ע"י אחד הנפגעים. התנגדות זו התקבלה בחלקה וזאת ביום 5.10.86, ושוב התבקשה הועדה המקומית להמציא עותקים מתוקנים.

הזמן נקף, תוכניות מתוקנות לא הוחזרו ומכאן דבר אישורה של התוכנית לא פורסם. בשנת 96 שוב הוגשה התנגדות ע"י אותו נפגע ושכנו, שנידונה בועדה המחוזית בנוכחות מהנדסן של התובעות. התנגדות זו נדחתה בכפוף לביצועם של שינויים קלים. בעקבות כך, הועדה המקומית הפקידה במשרדי הוועדה המחוזית עותקים מתוקנים וזאת ביום 26.6.97, כן מסרה קטעי עיתונות בדבר פרסום אישור התוכניות. לאחר מכן תוכנית זו זכתה לאישורו של השר הממונה ודבר אישורה פורסם בילקוט הפרסומים ביום 6.7.97. בעקבות פרסום זה וכניסת התוכנית לתוקף, הוגשו במסגרת התקופה הקבועה בחוק, תביעותיהם של הנפגעים לקבלת פיצויים בהתאם לסע' 197 לחוק.

זו הייתה תמצית גרסתם של הנתבעים, שזכתה לגיבוי במסמכים שצורפו לתצהירים. בהתבסס על עובדות אלו, הנתבעים דוגלים בגישה לפיה, בנסיבות אין לאתר התרשלות גם לא הפרת חובה חקוקה מצד מי מהנתבעים, לחילופין בנסיבות לא מתקיים אף נזק גם לא קשר סיבתי.

יוער כי, לא נשמעו ראיות הצדדים, אשר הסכימו כי פס"ד זה יינתן בהתבסס על התצהירים, נספחיהם וסיכומים שהוגשו .

דיון והכרעה.

המחוקק, בענייננו, הביע את דעתו מפורשות עת ראה לתחום ולהתוות מסלול מיוחד לקבלת פיצוי בשל פגיעה במקרקעין שנגרמו בעקבות תוכנית. המחוקק גם ראה , בסעיף 197 לחוק, לנקוב בגורם המפצה שמתקציבו ומכיסו ישולמו כספי הפיצויים. לשון החוק ברורה ולפיה על הועדה המקומית לשאת בעול הפיצוי. אלא שבענייננו, התובעות בדעה , כי הפיצויים שולמו בעקבות התרשלות או הפרת חובות חקוקות מצידם של הנתבעים. זוהי הטענה שהועלתה בסיכומי התובעות ואליה אדרש להלן.

נכון הדבר שככלל גוף ציבורי כפי כל מזיק אחר חייב לנהוג בזהירות ולנקוט באמצעים סבירים כדי למנוע את הנזק, ובאם לאו אזי הדרך סלולה בפני הניזוק להגשת תביעה הנבחנת בהתאם לאמות המידה הנהוגות בפקודת הנזיקין ( ראו, ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פד"י לט(1),113, 132). אולם , בנסיבות אף בהנחה כי הנתבעים התמהמהו עת לא דאגו לקדם את התוכנית או לפרסומה בזמנים סבירים, עדיין אין בין המחדלים הנטענים או ההפרות לחובות חקוקות בהן אוחזות התובעות, אף זיקה וקשר סיבתי עובדתי גם לא משפטי לנזק הנטען.

חיוב התובעות בתשלום הפיצוי לנפגעים נבע מהעובדה שהתוכנית כללה בחובה ביטול לשטחים ציבוריים והכשרתם כמגרש בניה, דבר שהיווה פגיעה במקרקעין סמוכים. פגיעה זו של התוכנית במגרשיהם הסמוכים של הנפגעים, היא אשר הקימה את זכאות הנפגעים לפיצוי בהתאם לסע' 197 לחוק (ראו, בר"מ 8282/07 הועדה המקומית לתכנון ובניה-אשקלון נ' בימין גנוסר ואח' {פורסם במאגרים}).