עיריית נצרת עילית נ' וויטיץ

החלטה

בפניי בקשה בהתאם להוראת סעיף 80 (א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן:"חוק העונשין") ולפיה, עותר המבקש לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות הגנתו, בסכום של 7,200 ₪, בגין ההליך הפלילי אשר התנהל כנגדו במסגרת ת"פ 3095/06, של בית משפט זה.

לטענת המשיבה, דין הבקשה להדחות.

מבוא:

כנגד המבקש הוגש לבית משפט זה כתב אישום, בו יוחסה לו עבירה שעניינה העמדת רכב על מדרכה ובכל מקום אחר שאינו כביש (שני גלגלים) – עבירה לפי סעיף 5 (א) לחוק עזר לנצרת עילית (העמדת רכב וחנייתו) תשס"ה – 2004 (להלן: "חוק העזר").

במסגרת הכרעת דין שניתנה על ידי ביום 1.12.10, באתי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח את הנטען על ידה בכתב האישום ולהרים בהקשר זה את נטל ההוכחה הרובץ לפתחה ולפיכך, זיכיתי את המבקש מן המיוחס לו בכתב האישום. בהקשר זה ראה הכרעת הדין, כאמור, מיום 1.12.10, הנפרשת על פני 18 עמודים.

משזוכה המבקש, כאמור, הוא עותר לפסוק לו הוצאות הגנתו, כפי המפורט לעיל.

טיעוני המבקש:

במסגרת בקשתו טען המבקש, כי בהתאם לקביעות בית המשפט, הן העובדתיות והן המשפטיות, כפי שנקבעו בהכרעת הדין, הרי שישנו שוני מהותי בין העבירה המצוינת בדו"ח שקיבל, לבין העבירה שיוחסה לו בכתב האישום, זאת הן ביחס לעובדות כתב האישום והן ביחס להוראת החיקוק המיוחסת.

הוסיף והפנה המבקש לקביעותיי בהכרעת הדין ולדידו, מקביעות אלה עולה, כי המשיבה לא עמדה בדרישות הבסיסיות הנדרשות בהליך הפלילי, כבר בעת הגשת כתב האישום. כך הוסיף וציין המבקש, כי בטרם כפר במיוחס לו בכתב האישום, עמד בקשר טלפוני עם המחלקה המשפטית אצל המשיבה ואף נסע במיוחד למשרדיה, כאשר המבקש מתגורר בקצרין ומשרדי המשיבה הינם בנצרת עילית. המבקש טוען, כי הגיע למחלקה המשפטית, כאמור, ניסה להסביר לנציגיה את טענותיו, אולם לא עלה בידיו כדי לשכנעם ואלה השיבו לו, כי "נתראה בבית משפט".

עוד הוסיף וטען המבקש, כי העלה את טענותיו גם במסגרת טענת "אין להשיב לאשמה", אותה העלה בסיום פרשת התביעה. דא עקא שהמשיבה לא טרחה כדי לתקן את כל הפגמים והדרוש תיקון, עד לסיום ההליכים המשפטיים והגעתם עד תום. לאור כל האמור לעיל, טוען המבקש, כי נפלו אצל המשיבה שגגות טעויות רבות, כפי המפורט בטיעוניו.

זאת ועוד, המבקש טוען, כי גם במסכת הראיות כפי שהובאה לבית המשפט לא פעלה המשיבה כדבעי ונפלו פגמים בעשייתה זו. מנגד, טוען המבקש, כי אם הייתה טורחת המשיבה כדי לבחון את הדברים לעומקם ולאשורם ומבצעת תפקידה כדבעי, הייתה נוכחת בפגמים שנפלו בפעולותיה ובמסכת הראיות בה היא אוחזת והייתה נמנעת מלהגיש כתב אישום בעניינו. כך הדגיש המבקש, כי לאור העובדה שהמשיבה עמדה על ניהול ההליך הפלילי, בית המשפט נדרש לשמיעת ראיות הצדדים ולניהול ההליך הפלילי עד תום, אשר היה כרוך בקיום 8 ישיבות, מתן החלטות בבקשות וכתיבת הכרעת דין ארוכה ומפורטת. זאת ועוד, בשל אלה נאלץ המבקש להגיע לבית המשפט למעלה מ-10 פעמים, כך גם למשרדי המשיבה, למזכירות בית המשפט ואף טרח בכתיבת בקשה זו.

כן מוסיף וטוען המבקש, כי לאור הקביעה בסעיף 54 בהכרעת הדין, הרי שנוכח הפגמים שעלו מכתב האישום, לא יכול היה הנאשם להתגונן כדבעי. כך טוען המבקש, כי אי מתן האפשרות להתמודד עם כתב האישום פוגע בזכותו למשפט הוגן. בהקשר זה מדגיש המבקש, כי הזכות להליך הוגן טומנת בחובה ראייה רחבה המתבססת על שיקולים של הגינות, צדק ומניעת עיוות דין וכי זכותו של נאשם המובא בפלילים לדעת במה הוא מואשם וכך גם זכותו להתגונן במשפטו.

משכך, טוען המבקש, כי כתב האישום בעניינו הוכן ברשלנות רבה, מבלי שהמשיבה טרחה ללמוד את חומר הראיות הנדרש, אשר אמור היה להוות בסיס להוכחת הנטען בכתב האישום. כך מדגיש המבקש, כי בהתאם לספרות הנוהגת, מקום בו יכלה המשיבה מלכתחילה לבדוק את גרסת המבקש בדבר חפותו שהתאמתה לאחר מכן והיא לא עשתה כן, כי אז מתקיים הבסיס לחיוב המשיבה בהוצאות הגנה.

עוד מוסיף וטוען המבקש, כי האמור בסעיף 80 (א) לחוק העונשין ולפיו "לא היה יסוד לאשמה", פירושו, כי על יסוד החומר שהיה ברשות התובע ואם היה נבדק כדבעי על ידי התובע, לא היה מקום להגשת כתב אישום, משום שאין בתשתית הראייתית האמורה כדי לבסס, לכאורה, אישום כנגד המבקש.

נוכח כל האמור לעיל, טוען אפוא המבקש, כי יש לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות הגנתו בסכום של 7,200 ₪.

בדיון אשר התקיים בפניי ביום 29.3.12, חזר המבקש על טיעוניו והתייחס לאמור בתגובת המשיבה. בהקשר זה ביקש המבקש להדגיש, כי אין כל חיוב בחוק או בפסיקה המחייב את המבקש להרחיב את טענות הכפירה במיוחס לו בכתב האישום, בהן הוא אוחז. עוד טען המבקש, כי כאשר הגיש את בקשתו להישפט, ביקש כי הקנס יבוטל לאור היותו נכה ולא כפר בעצם ביצוע עבירת החניה. באשר לטענת המשיבה ולפיה, התנהלות המבקש היא שהביאה בסופו של יום להגשת כתב האישום, טוען המבקש, כי דין בקשה זו להידחות, שכן לדידו הוא עושה מאמצים להגיע למשרדי המשיבה, לשוחח עם עורכי הדין שם ולשכנעם, כי אין מקום להגיש כנגדו כתב אישום וכי במעמד זה הוצגו רוב טענותיו של המבקש, אשר בסופו של יום הביאו לזיכויו מן המיוחס לו בכתב האישום, אך התובעים אצל המשיבה לא קיבלו טענות אלו. באשר לטענת המשיבה ולפיה, בעובדה שטענת המבקש "שלא להשיב לאשמה" נדחתה יש כדי לשמוט את הבסיס תחת טענתו כאן, טוען המבקש, כי רובם המכריע של הנימוקים לזיכויו הושתתו על עדותו השנייה של הפקח אלבז, אשר הובאה במסגרת פרשת ההגנה וזו לא הייתה מונחת בפני בית המשפט, כאשר החליט שעל המבקש להשיב לאשמה. המבקש שב ומפנה לנימוקים אשר עמדו בבסיס הכרעת הדין, אשר הביאו לזיכויו, כאמור.

בדיון מיום 30.5.12, השלים המבקש את טיעוניו והתייחס, בין היתר, לטיעוני המשיבה, שב והדגיש את הזמן המשפטי ומספר הישיבות שנדרש לקיום ההליך הפלילי, זמן שיפוטי יקר שהיה כרוך בכך וזמנו של המבקש עצמו, בעוד שההליך כולו יכול היה להסתיים עוד בתחילתו, כאשר נפגש עם היועמ"ש של המשיבה בטרם ניהול ההליך. עוד ביקש המבקש, כי בית המשפט יתייחס בהחלטתו כאן גם להחלטת בית המשפט במסגרת ניהול ההליך עצמו וזאת בהתייחס לשתי ישיבות אליהן לא הגיעה המשיבה, כאשר שם נקבע, כי סוגיית ההוצאות תקבל את ביטויה במסגרת הכרעת הדין ולא נעשה כן. משכך, עותר המבקש, כי בית המשפט יתייחס לסוגיה זו גם במסגרת החלטה זו. על טענותיו אלו חוזר המבקש גם בתגובתו בכתב שהוגשה בהתייחס לתגובת המשיבה לבקשה.

טיעוני המשיבה:

בתגובתה, טענה המשיבה, כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, על מנת שבית המשפט יחייב את המשיבה בהוצאות הגנה לפי סעיף 80 (א) לחוק העונשין, הרי שיש צורך בהתקיים שני תנאים מצטברים – האחד, שהנאשם יצא זכאי בדינו והשני, כי לא היה יסוד לאשמה או מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות את השיפוי. כן ציינה המאשימה, כי לאור הכרעת הדין, הרי שאין חולק על כך שהמבקש בענייננו יצא זכאי בדינו. אולם, הלכה פסוקה היא, כי לא די בזיכויו של המבקש על מנת לזכות בהוצאות הגנה וכי המבקש נדרש לצלוח גם את התנאי השני, כאמור.