עיריית נצרת נ' ג'מאליה ואח'

פסק דין

1.לפני ערעור על החלטת כב' הרשמת אינעאם שרקאוי דחלה מיום 25.3.2010 לפיה היא ביטלה פסק דין שניתן בהעדר הגנה כנגד המערערת וחייבה את המערערת בהוצאות משפט בסך של 5000 ₪.

2.אין חולק בין הצדדים כי כתב התביעה הומצא בזמנו כדין למערערת ואין חולק עוד כי המערערת ידעה בפועל על קיומו של הליך משפטי תלוי ועומד נגדה. טענתה היחידה של המערערת הייתה כי כתב התביעה לא הומצא לחשב המלווה, אשר מונה למערערת בהתאם להוראות סעיף 142 ג' (1) לפקודת העיריות ועל כן יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק.

3.כב' הרשמת בהחלטתה ביטלה את פסק הדין כאמור לעיל אך דחתה את הטענה כי יש לבטלו מחובת הצדק וקבעה כי הביטול הוא בהתאם לשיקול דעת. ועל כך מלינה המערערת.

4.ביום 27.7.2010 קבעתי את הדיון להיום והוריתי לצדדים להגיש עיקרי טיעון בהתאם לתקנון.

5.למרות זאת המערערת מצאה לנכון להגיש את עיקרי הטיעון רק אתמול, יום לפני מועד הדיון וכן בקשה להארכת מועד, בה טענה כי עיקרי הטיעון היו מוכנים ביום 16.11.2010 כאשר המערערת סברה בטעות כי עיקרי הטיעון הוגשו באמצאות מערכת נט המשפט , אך לבסוף גילתה כי הם לא הוגשו בפועל.

6.אין בידי לקבל טענה זו מאחר והיא לא נתמכה בתצהיר אשר מגבה טענה זו ולכן יוצא מצב שעיקרי הטיעון הוגשו באיחור, דבר אשר שיבש את ההליך המשפטי. גם המשיבים לא הגישו את עיקרי הטיעון מטעמם ולכן בא כוח המשיבים לא יכול להתייחס כדבעי לטענות המועלות בעיקרי הטיעון שהגישה המערערת ובייחוד לפסק דינו של כב' סגן הנשיא, אברהם אברהם מיום 4.11.2010, המתייחס לסוגיה ספציפית זו.

7.בשים לב לכך, מן הדין הוא למחוק את ערעורה של המערערת רק בשל סיבה זו, מאחר והסנקציה בשל אי הגשת עיקרי טיעון דומה לסנקציה בגין אי התייצבות.

8.פסק דינו של כבוד סגן הנשיא אברהם שניתן לאחרונה ברע"א 33064-06-10 עירית נצרת נ. חמד חמד (פורסם ביום 4.11.2010) נקבע כי ביטול פסק דין בנסיבות דומות הינו מחובת הצדק כי בשים לב להוראות סעיף 142ג (1) לפקודת העיריות הנוקטת לשון צווי משלא מולאה הוראה זו אין לגרוס כי בוצעה המצאה כדין. בית משפט המחוזי קבע כי מטרת הסעיף למנוע תופעה נפוצה לפיה רשות מקומית אינה מתגוננת. עוד נקבע כי סעיף זה בא לאבק באוזלת היד של רשויות מקומיות ולכן אין לומר כי יש חובה על רשות מקומית להמציא את כתב התביעה לחשב המלווה.

9.סעיף 142 ג' (1) לפקודת העיריות קובע כי פתח אדם בהליך משפטי כנגד עירייה ומונה לעירייה לפני פתיחת ההליך או במהלך ניהולו, חשב מלווה, ימציא אותו אדם לחשב המלווה העתק מכתבי בי – הדין שהוא מגיש באותו הליך. אותו סעיף אינו קובע כי המצאה תהיה אך ורק לחשב המלווה והסעיף אינו מתנה או שולל את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984 הקובעות כי את כתב התביעה יש להמציא לנתבע, גופו.

10.ער אני למטרת החקיקה מאחורי סעיף 142 ג' (1) אשר נועדה להדק את הפיקוח אחרי רשויות מקומיות, אשר אי הסדרים בהן בולט והמחוקק בא למנוע מצב שרשויות מקומיות אלו לא יתגוננו בפני תביעות, אולם תכלית זו אינה מובילה בהכרח לתוצאה לפיה אי המצאה לחשב המלווה, תגרור ביטול מחובת הצדק.

11.בדברי ההסבר להצעת החוק אשר הוסיפה את הוראות סעיף 142ג(1) נאמר כדלקמן:

"מוצע לקבוע כי העתק מכל כתב בי-דין המוגש בהליך משפטי המתנהל כנגד רשות מקומית שמונה לה חשב מלווה יומצא גם לחשב המלווה של הדשות המקומית חאת במטרה לאפשר לחשב המלווה למנוע מצבים שבהם הרשות המקומית אינה מתגוננת כראוי כנגד הליכים משפטיים שנפתחו נגדה."

12.מציטוט הנ"ל לפיו יש להמציא את כתב התביעה גם לחשב המלווה אני למד שלא הייתה כל כוונה לקבוע כי יש למסור את כתב התביעה רק לחשב המלווה וכי העדר מסירה לעיריה לא יחשב כמסירה. המטרה הייתה להדק את הפיקוח על רשות מקומית ולא לבטל את דרכי המסירה המופיעים בתקנות סדר הדין האזרחי או לקבוע דרך קונקלוסיבית לביצוע המסירה. אחרת היה צורך לקבוע כי המסירה לרשות מקומית אשר מונה לה חשב מלווה אך אך ורק על ידי מסירת כתב התביעה לחשב המלווה.

13.יתרה מכך, גישה גורפת לפיה אי מסירה לחשב המלווה תזכה את הרשות המקומית בביטול אוטומטי של פסק הדין מחובת הצדק עלולה ליצור מצב שחוטא יצא נשכר. גישה כזו אינה מאזנת, לדעתי ועל הכבוד הראוי, בין הצדדים.

14.יחד עם זאת, בביטול מחובת הצדק יש להביא בחשבון כשיקול נכבד לפיו מדובר בכספי הציבור ואי המצאה לחשב המלווה בשל האנדרלמוסיה תיצור מצב לפיו כספי הציבור יהיו הפקר ולכן כאיזון ראוי בין הצדדים יטה בית המשפט לבטל פסק דין שניתן בהעדר ללא שהומצא לחשב המלווה אך תהיה הסמכות בידיו לפסוק הוצאות משפט על מנת לאזן בין הצדדים.

15.אולם לדעתי אין צורך להידרש לסוגיה ולהכריע בה לצורך הכרעה בערעור. בסופו של יום כבוד הרשמת ביטלה את פסק הדין וכל שנותר על הפרק הוא השאלה האם החיוב בהוצאות היה מוצדק אם לאו? שונה המצב אילו כבוד הרשמת לא ביטלה את פסק הדין אז בית המשפט היה מחויב להכריע במחלוקת האם הביטול הוא מחובת הצדק או בשיקול דעת.

16.לעניות דעתי גם אם ביטול פסק הדין צריך להיות מחובת הצדק עדין היה בית משפט מוסמך לפסוק הוצאות לחובת המערערת. אמנם בדרך כלל המשמעות של ביטול מחובת הצדק היא שבעל הדין לא ידע אודות ההליך המתנהל נגדו ולכן אין שום סיבה לחייבו בהוצאות.

17.שונה המצב בו בעל הדין ידע בדומה למקרה הניצב לפני אך יש לבטל את פסק הדין בשל אי המצאתו לגורם שלישי. טענתה של המערערת כי התביעה לא הומצאה לחשב המלווה ולכן יש לבטל את פסק דין יש בה לא מעט חוסר תום לב בניהול הליך משפטי אם לא ניצול לרעה של הליכי משפט. לכן גם אם נגיע למסקנה כי יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק בשים לב לכך כי מדובר בכספי ציבור ניתן להשית על המערערת הוצאות משפט על מנת שחוטא לא יצא נשכר.

18.ברגיל ההלכה הפסוקה קבעה כי במקרים בהם לא הייתה המצאה כדין לנתבע אך הוכח כי הוא ידע אודות ההליך בית משפט מניין הימים לצורך הערעור או בקשה לביטול פסק הדין תחל מיום הידיעה. בית משפט יעדיף את ידיעתו בפועל ויכריע בבקשה לביטול פסק הדין בעילה של ביטול לפי שיקול דעת.